אומרים שהיער מת לא בשריפה אלא אם מרחיקים את הגזעים – מחשבות על מות (?) המחאה החברתית

הדרישה לצדק חברתית התפרצה בקיץ האחרון כמופיע "חריג" ובולט ברצף אירועים שהתרחשו בזירות שונות של החברה הישראלית בשנים האחרונות. כאירוע בדיד, אפשר לראות אותו כעומד בפני עצמו ואפשר לראותו כחלק מרצף התפתחותי – האקולוגיה הכוללת של החברה הישראלית.

האם הקיץ היה שריפה קטנה ביער שעקבותיה נעלמים אחרי הגשם הראשון או שהשריפה הזאת הייתה משמעותית מספיק כדי שתהווה בסיס לצמיחה חדשה של יער מתאים יותר לסביבה? האם שוב ישתלטו האורנים על גבעות הכרמל או שהיער הישן - "החברה הארצי-ישראלית" (של האלון והאלה) הם שיהוו את התשתית האקולוגית החדשה?

האנלוגיה ליער רלוונטית מאד. אקולוגים של יערות הראו כי המשך התקיימותו של היער תלוי יותר בתהליכים ארוכי טווח שאינם בולטים לעין ופחות בתהליכים דרמטיים שמושכים את תשומת הלב (למשל שתילת עצים חדשים) ולכן מטופלים על-ידי יערנים המונעים ע"י לחץ ציבורי של אנשים שאינם מביני עניין. כך, הישרדותו של יער תלויה בריקבונם של הגזעים (מהם ניזונים בעלי החיים התומכים בהתחדשותו של היער ושעליהם גדלות הפטריות המשמשות מצע לצמיחה חדשה) ולכן הסרתם של גזעים שרופים מביאה כליה על יער. הקושי הוא שההתפתחות היא איטית ואת התוצאות רואים רק לאחר זמן.

בדור האחרון נוצר מספיק ידע על האנלוגיה בין התפיסה האקולוגית של הטבע לבין תהליכי ההתפתחות של החברה האנושית – דבר מאפשר לגזור השערות והצעות לפעולה.

נשוב אל המחאה החברתית.

המחאה החברתית כאירוע חורג מהשגרה יכולה לשמש כמנוע לשינוי בחברה הישראלית בכמה צורות

• היא יכולה שלא להשפיע וכך מגמות השינוי ימשיכו כמו שהן כיום;
• היא יכולה להוות קפיצת מדרגה
• היא יכולה להוות שינוי בקצב השינוי

האיור להלן משקף את שלוש האפשרויות.

להלן נבהיר למה הכוונה.

השאלה שאנחנו מנסים לענות עליה היא, על ציר הזמן, מהן מגמות ההתפתחות של החברה הישראלית (בסוגיות שונות) לאור אירוע חורג מהשגרה, האם היא מתנהגת כמו הגרף האפור (בעצם לא קרה כלום) הכחול (קצב השינוי הואץ) או הירוק (הייתה קפיצת מדרגה אבל קצב השינוי נותר כמו קודם)?

אם כל ההמלצות של ועדת טרכטנברג מאושרות אך לא מבוצעות אנחנו בקו האפור.

אם הפוליטיקה הישראלית מסתפקת בשינוי המימון לגני הילדים אבל שום דבר אחר לא קורה – אנחנו בגרף הירוק.

יש להניח כי מחאת הקיץ התכוונה להיות הקו הכחול. האם הרצון המשותף של מחאת הקיץ היה \ הינו לשנות את דפוסי ההתנהגות של החברה הישראלית ואת ההנהגה שלה או שהיא רוצה \ רצתה להישאר בדפוס הקיים ולשנות במסגרתו את חלוקת המשאבים? האם רוצים לשנות את השיטה או להתאים אותה?

תלוי את מי שואלים.

אם הפנמנו את החומר שדובר בו ושנאסף במסגרת אירוע 1000 השולחנות הרי שהדרישה היא לשנות את הדפוסים. צדק חברתי משמעו הסכם חדש בין האזרח הישראלי למדינה \ להנהגה שלו.

אם כך, מה האקולוגיה של היער יכולה ללמד אותנו? איך משנים את ההסכם?

לטעמי, אפשר ללמוד מכך שהדבר החשוב לעסוק בו הוא להתמקד בתהליכי העומק של החברה הישראלית ולא במה שבולט על פני השטח.

מהם תהליכי עומק בחבר הישראלית?

• התחרדות דתית (הדרת הנשים; עלית העומס הכלכלי על החילונים)?
• אקולוגיה ושמירת סביבה (משבר תמלוגי ים המלח)?
• פערים חברתיים (דו"ח אדווה \ ביטוח לאומי כל שנה; דו"ח שכר בכירים צפוי במרץ 2012)?
• צהל בחיי האומה – התגברות הנוכחות של דתיים ביחידות הלוחמות – משבר שירת הבנות?
• שיפור התחרותיות של המשק הישראלי והלכידות של החברה הישראלית בתקופת סטגנציה של הכלכלה העולמית?

אפשר לראות את המחאה החברתית כעווית ברצף ההתפתחות של מערכת הערכים של המדינה וההסכם הבלתי כתוב בין המדינה לאזרח. אפשר לנצל את האנרגיות כדי לגרום לשינוי. אבל כדי לשנות לא צריך להתמקד ביצירת אירועים בולטים אלא לטפל ביסודות. לחזק יסודות ומתוכם להבליט כל פעם אירוע ייחודי שמשקף שינוי שקרה בתהליך חברתי בסיסי. אירוע בולט ישמש כמנוע אנרגטי להמשך פעולה ולהצטרפות של נוספים. כך אולי ייווצר כדור השלג שיביא לשינוי בסיסי.

הרעיון של "המשמר החברתי" בכנסת הוא רעיון בכיוון הזה [ http://hamishmar.org.il]

דוגמא לפעולה: אם רוצים להתמקד בסוגיה כמו "החברה הישראלית כחברה מלכדת ולא כחברה מדירה" הרי שפעולות כמו קבלת יוצאי אתיופיה למגורים בקריית מלאכי או הגבלת ילדיהם ללימוד בבית ספר נפרד בנתניה, הדרת נשים בבית שמש או בנסיעה באחורי האוטובוס, אי- קבלת מזרחיים בדירקטוריון בנק-לאומי - כל התופעות הללו צריכות להתארגן לרצף תודעתי משותף שבסיסו הוא בניית חברה מכילה ולא מדירה.

דוגמא נוספת, אם רוצים לראות הסכמה חדשה שכוללת את "הקיימות הסביבתית כציר מרכזי בהסכמים שבין האזרח למדינתו" אזי, ניהול משאבי הגז, ניהול משאבי ים- המלח, שימוש מושכל במשאבי המים – הכנרת ואקוויפר החוף, שימור חופי הים וחולות הערבה לטובת כלל האזרחים, כל אלה צריכים לייצר ציר פעולה כוללני שמשתמש באירועים השונים להשתתת מגמה חדשה בתחום הקיימות.

האם זו עבודה סיזיפית? בהחלט כן. האם נדונו לעונשו של סיזיפוס? לא בהכרח.

אנחנו נדרשים לגיוס רחב יותר של העם שיתעניין בתהליכי העומק של החברה הישראלית וימצא מקום לפעול. היכן היא רוח הקרב של העם? איך מובילים לפחות קיצוניות ליותר שוויון? לפחות הסתגרות בחצרות וליותר הכלה של השונה?

למרות הניסיון להפסיק את הרדידות של השיח החברתי, הרייטינג של תכניות הטלביזיה שוטפות המוח ("מדורת השבט"?) בראשית שנת 2012 עולה- מה זה אומר על זרמי העומק בחברה הישראלית? ואם כך, איך בונים את התשתית לגל המחאה הבא?

מהפכת האהלים כהתארגנות רשתית והסכנות להתפרקותה
גם תגובה ל"הם מפחדים" של יאיר לפיד

תודה לדר' יובל קליש מהפקולטה לניהול באוניברסיטת תל-אביב על כמה מהרעיונות  המופיעים בבלוג זה.

מהפכת האהלים נבנית על מערכות קשרים שהולכות ונקשרות בין אנשים שבדרך אחרת לא היו נפגשים. בהסתכלות "מלמעלה" אפשר לראות את המהפכה כקבוצות של אהלים המפוזרות במקומות שונים בארץ. הקשרים בתוך כל קבוצת אהלים מתחזקים בטבעיות, הקשרים בין הקבוצות מצריכים תחזוקה והובלה כדי שיתהדקו. מאוחר יותר מתחיל להיבנות גם קשר בין קבוצות שונות בחברה שבעבר לא היו מקושרות כלל (רופאים מתמחים, אמהות לילדים בעגלות, פרופסורים לכלכלה, תנועות נוער, דיירי שכונות שוליים וכד'). הרשת הופכת להיות בעלת כמה שכבות והקשרים בין המרכיבים מסתעפים.




רשת כזאת עשויה להיראות כבלתי ניתנת לפירוק אבל, מי שמאיימים על קיום הרשת כהתארגנות אפקטיבית יכולים להשתמש בכמה דרכים לפירוקה

בכדי להבין את הסיכון כדאי להבין את הסכנות בהתפתחות של רשת:
אנשים דומים מתחברים ביתר קלות אחד לשני. לשונים יותר קשה להצטרף. הדמיון והשוני יכולים להיות על מגוון משתנים, מרמה סוציו-אקונומית דרך מקום מגורים ועד מערכות ערכים, אינטרסים וצרכים. לכן נדרש מאמץ תמידי לחיבור בין שונים.
אנשים מרוחקים מתקשים להתחבר ביניהם (על דרך "טוב שכן קרוב מאח רחוק")  - גם בעולם של טכנולוגיות מקלות. לכן נדרש מאמץ לחבר בין מרוחקים.
האויבים שלי הם גם אויבים של החברים שלי – תופעה שיכולה לגרום לסגירת הרשת למשתתפים חדשים כיוון שישנה נכונות רבה יותר להסכים עם החברים של החברים שלי ולשנוא את ה/שונאים של החברים שלי. לכן נדרש מאמץ תמידי לפתיחת הרשת לאנשים חדשים.
כל אחד מאיתנו חבר בכמה רשתות (משפחה, עבודה, מילואים) ולכן רשת חדשה נאבקת על מקומה מול רשתות קיימות. לרשתות ראשונות יש עוצמה  בתחילת הדרך – ולכן למצטרפים מאוחרים קשה להתחבר. אבל, במצבים רבים – רשתות ראשוניות יכולות להיפתח אל קשרים חדשים – גם כאן יש תפקיד למנהיגים מקומיים (תוך רישתיים). לכן, נדרשת פעולה תמידית לקישור בין רשתות חדשות לישנות.

מנהיגות של מידע ושליטה על קשרים
פיתוח שנאות משותפות הינה נקודת תורפה מסוכנת להתפתחות של רשת. מכיוון ששנאות מתפתחות מעצמן  - לעומת חיבוריות שמצריכות אנרגיית שימור – צריך מנהיגות שמעודדת חיבוריות חיובית ומונעת את התפתחות השנאה המשותפת.
מילה על הגדרת מנהיגות רשתית: מי שנמצא במרכז מערכת הקשרים, שהוא צומת מחבר בין רבים, הוא פוטנציאל למנהיגות – גם אם אין לו מאפייני מנהיגות ברורים (כמו "כריזמטיות").



מנהיגים חדשים ברשת יכולים להתפתח על בסיס ידע ייחודי שנדרש לקבוצה, על בסיס קשרים קודמים שיש להם עם גורמים שנתפסים כמקורות חשובים לקבוצה, אך גם כאלו שהם מתנגדים – אופוזיציוניים לכיוון שהרשת לוקחת וצוברים סביבם דומים להם. מנהיגים הופכים לכאלו גם כאשר הם מחברים בין גורמים שבדרך אחרת לא מוצאים יכולת להתחבר האחד עם השני.
בגלל המיקום שלהם, מנהיגים רשתיים הם הרגישים ביותר להתפתחות של איומים על קיומה של הרשת.
אם כך,
רשת יכולה להתפורר מעצמה
אבל גם,
אחרים יכולים למצוא בה נקודות תורפה ולהשתמש בהן לטובתם. למשל, כדי לפרק רשת, קל לתמרן החוצה כמה מהמנהיגים הרישתיים ואז הרשת עשויה להתפורר מעצמה (המאמץ לבודד את מנהיגי הסטודנטים הוא דוגמא לכך). למשל, לעודד שנאה ופלגנות. למשל להחדיר גורמים אופוזיציוניים לתוכה. למשל להקשות על יצירת הקשר בין רחוקים. וגם, פעילות משותפת תוך קבוצתית  (התחזקות של תת- רשתות) מחזקת סגירות – לכן יש בה גם סיכונים.


דרכים מרכזיות לשימור עוצמת הרשת כנגד איום חיצוני:
אנשים נוטים לתפוס את רשת הקשרים שלהם כחזקה יותר ממה שהיא באמת. לכן כמה פעולות יוכלו לסייע:
זיהוי אפקטיבי של עוצמות וחולשות (במונחים של מספר קשרים ועוצמתם, של כמות תת- הרשתות ומידת הפתיחות \ סגירות שלהם)
חיזוק קשרים במקומות אחרים – הסתכלות על הרשת הרחבה, הוספת קשרים עם רחוקים
הוספת כוכבים – יותר נקודות קישור בין יותר תת-רשתות

אך התפתחות זאת היא בעלת פוטנציאל – דואלי או דיאלקטי:
כאשר ההטיה היא לכיוון של פעולה, הרשת הסגורה  - משופרת ביכולת לבצע (גופי ביצוע הם רשתות סגורות יותר מאשר גופי חשיבה)
לעומתה, הרשת הפתוחה – יתרונה ביכולת ליצור רעיונות חדשים ולהפיץ אותם; ביכולת לפתח נורמות התנהגות חדשות (זה לוקח זמן) ולבסס אותם.

לכן, דיירי האהלים,
תחליטו מה אתם רוצים להוביל: חדשנות או ביצוע; כוח פוליטי או זהות חדשה.

בלוגים קודמים ועתידיים של דר' יובל דרור ניתן לקרוא ב - <http://www.upgrade.co.il/blog.html>

זה בסדר להיות מבולבל



המחאה החברתית של החודש האחרון נראית מאד מבולבלת, התקשורת טוענת כלפיה כי המסרים לא ברורים ואי-אפשר לדעת מה הם רוצים. אבל זה בסדר להיות מבולבל בשלב הזה. תהליכי שינוי חברתי הם לאו דווקא תהליכים סדורים. לפעמים ההיפך הוא הנכון. תיאורטיקן שבדי כתב כי אפשר להסתכל על תהליך שינוי כעל מעבר בין ארבעה חדרים בדרה דו-קומתית. מאחר וכתב בשבדית ועדיין לא תורגם לשפה אחרת, אתאר בקצרה את ארבעת החדרים ואיך עוברים ביניהם. נגלה כי חדר הבילבול הוא חדר הכרחי לפני המעבר לחדר ההתחדשות – החדר אליו חותרים מובילי שינוי. מבנה הדירה הדו-קומתית נראה כך:



החדר שבו אנחנו חיים בדרך כלל הוא חדר שביעות הרצון. בחדר זה הכל עובד כמו שצריך, המטרות ברורות ומושגות, העבודה יעילה והרווחיות טובה. אנחנו לא רוצים לצאת מהחדר הזה. אבל דברים משתנים. העולם משתנה, השוק משתנה, החברה משתנה. בקצרה, המצב משתנה. אבל אנחנו בחדר לא רוצים לראות את זה. מבלי משים אנחנו יורדים במדרגות לקומה התחתונה אל חדר ההכחשה. בחדר הזה אנחנו חיים כאילו הכל בסדר – זהו חדר שבו הייתה החברה הישראלית בשנים האחרונות. כל המדדים הראו שאנחנו בסדר – האבטלה ירדה, הכסף הפנוי גדל, לא נפלנו לבור שכל כלכלות המערב נפלו לתוכו. היה לנו מנהיג שפוי (פישר, לא נתניהו) שניהל את הכלכלה למרות מה שקרה בחוץ. הרגשנו כאילו הכל טוב. אבל מסתבר שזה לא קורה. חשבנו שהדברים יסתדרו בלעדינו. אולי גם חשבנו שאפשר לחזור מחדר ההכחשה ישירות במעלה המדרגות אל החדר בקומה העליונה – בחזרה אל חדר שביעות הרצון. אבל לא, השער למדרגות ננעל מאחורינו. לאט לאט – בחודש האחרון, החברה הישראלית יוצאת מהבונקר, אל הבילבול. חדר הבילבול, החדר שבו אנחנו נמצאים כעת, הוא היציאה הטבעית מחדר ההכחשה. ברור מה אנחנו לא רוצים. ברור מה באופן כללי אנחנו שואפים אליו ("שיפור מצבו של מעמד הביניים") אבל מעבר להכרזה הכללית, שום דבר לא ברור. החדר שמעל חדר הבילבול הוא חדר ההתחדשות. הבעיה היא שהעלייה לחדר ההתחדשות נעשית באמצעות מעלית – שכולם צריכים להשתחל לתוכה. המעלית משולה לתהליך של הסכמה – רק אם נבחר כולנו בדלת המעלית ונכנס אליה ביחד – נוכל לעלות לקומה למעלה. כלומר, אם כחברה, אנחנו רוצים להגיע אל חדר ההתחדשות (שרק ממנו אפשר להגיע בסופו של דבר אל חדר שביעות הרצון), אנחנו צריכים לבחור כיוון. אבל ישנה גם סכנה- הדלת בין חדר הבילבול לחדר ההכחשה היא דו-כיוונית; אפשר בקלות לחזור חזרה ולהישאר בקומה התחתונה. לכן מה שנדרש עכשיו הינו תהליך של יצירת הסכמות על כיוון בין החלקים השונים של החברה. הדרך הכמעט יחידה להגיע להסכמות בחברה ליברלית, דמוקרטית ופתוחה היא דרך של דיאלוג. בדיאלוג צריכים להשתתף כל אלו שיכולים להשפיע או להיות מושפעים מהתוצאה. כל הללו שירוויחו או יפסידו מההסכמות. אנחנו צריכים לפתח את יכולות הדיאלוג בין המרכיבים השונים של החברה. תכנית ממשלתית בלי הסכמה של ראשי הרשויות לא תעבוד. פתרון לסטודנטים בלי פתרון לרופאים, לא יעבוד. פתרון למורים בלי פתרון לעובדים סוציאליים לא יעבוד. פתרון למשפחות מרובות ילדים בלי פתרון למשפחות צעירות שלא גומרות את החודש לא יעבוד. כלים לדיאלוג קיימים צריך רק לרצות להפעיל אותם ולהיות מוכנים להקשיב למה שיש לאחר להגיד. על זה בפעם אחרת.