אתיקה בנקאית בעת של עסקים בקריסה


נח מאד להאשים את הבנקים על האופן שבו הם פועלים מול עסקים (קטנים ובינוניים בעיקר) בעת חולשתם. חלק מהאשמה מוטלת על אחרים (הממשלה ומשרדיה השונים, רשויות שלטוניות אחרות והתנהלות העסקים עצמם). היכולת של בנקאים להסיט את האחריות לגבי המצב אל אחרים לא תשחרר אותם מאחריותם לאותם חלקים שלהם הם אחראיים: ה'איך?' וה'מה?' של פעילותם מול עסקים בקריסה.


הבנקים משקפים בעיניי הציבור בכללו ובעיקר בעיני בעלי העסקים את התפיסה כי הקפיטליזם הוא תמיד חזירי וכי תאוותם לרווחיות מעבירה אותם על דעתם. נכון, מרבית הבנקים צריכים לבנות מחדש את ההון העצמי שלהם – אבל רוב הקיטון נובע כנראה מירידות ערך של ההשקעות שלהם (הנוסטרו) – לא מרווחים מפעילות (עמלות) או מכשלי אשראי של לקוחות קטנים ובינוניים.


בלי להיאבק באופן ישיר בתדמית הזאת, בנקאים יכולים להיערך למציאות של עסקים שאינם מסוגלים לעמוד בדרישות הפיננסיות שלהן התחייבו, ושמעמידים את הבנק המלווה בעמדה של 'כשלי אשראי' שתחייב אולי תהליכי הוצאה לפועל ופשיטת רגל. מול המיתוג של ארגון גדול וחזק שעומד 'על דמו' של בעל עסק קטן אפשר להעמיד את הקשר שבין בנקאי שמנסה לעזור לבעל עסק שעושה את מה שביכולתו כדי לשרוד.


אדם מול אדם.




שוחחתי לאחרונה עם עו"ד צעיר שמצא את עצמו בתחילת דרכו במשרד שעובד בשם הבנקים מול עסקים שהגיעו לקצה הדרך. שאלתי אותו איך זה להיות שם. הוא ענה, 'זו התחתית של התחתית – צריך לקחת מהם את הבית, את הפנסיה, את כל מה שאפשר'. בקולו לא הייתה כל מעורבות רגשית. כל-כך בתחילת הדרך וכבר למד להתנתק.

מהם הגבולות האתיים שבנקאים צריכים לקחת על עצמם בעת הזאת?

הכלל הראשון: לגרום את מינימום הנזק (do no harm), גם ב'איך' וגם ב'מה'.

ב'איך': ערך כבוד האדם צריך להוביל את התהליכים, והגבול הוא שלא גורמים לצד השני לאבד את עולמו – מספיק שאיבד את העסק שלו. העברת הטיפול למשרדי עורכי דין חיצוניים משחררת את הבנקאי מהחיבור האישי עם הלקוח. השחרור הזה מקל רגשית על הבנקאי ומקלקל עוד יותר את מצבו הרגשי של הלקוח. לכן – זהו מהלך לא ראוי. הבנקאי בעצמו צריך לטפל ב'תיק' עד יומו האחרון. ככה יהיה ברור שמשני הצדדים ישנם בני-אדם.

ב'מה' – צריך לשים גבולות למה שמותר לקחת ממנו. להפוך אותו לתלוי בביטוח לאומי ולחיים של חוסר בטחון קיומי לשארית חייו – זה לא. לכן הבנק צריך להגדיר מראש לבנקאי מה גבולות המימוש של הנכסים בעלי הערך הפיננסי של הלקוח. הגבולות הללו ייצגו את הערכת הבנקאי לגבי המקסימום שאפשר למצות מהלקוח מבלי להרוס את חייו לעד.


יש לזכור – מצד הבנקאי מדובר בכסף, מצד בעל העסק הקטן מדובר בחיים עצמם. וזה מחבר אותנו אל הכלל השני.


הכלל השני: שיח אמפטי

במרבית הבנקים רב הבנקאים שעובדים מול בעלי העסקים הקטנים והבינוניים לא מכירים מספיק לעומק את 'רכבת ההרים' של ניהול עסק קטן. חוסר ההיכרות הזה מקשה ליצר שיח אמפטי, מכיל ורגיש – אבל זה בדיוק מה שנדרש כיום. שיח מקצועי מבוסס נהלים והנחיות רגולטיביות – שהוא ברירת המחדל של הבנקאי שלא חווה את הקושי של הלקוח הספציפי שמולו, יכול להיתפס כמתנשא, מנותק וכלא רלוונטי למקרה הפרטי. פיתוח יכולות השיח המוקיר את הקושי והמשקף כוונה כנה לעזור הוא חשוב כיום יותר מאשר בעבר.


הכלל השלישי, הוגנות

המציאות החברתית- בריאותית הנוכחית יצרה מציאות עסקית שחשפה עסקים בהתאם לרמת המוכנות שלהם למשבר. רבים העסקים שפרחו עד שהמגפה חסמה אותם מלהמשיך להצליח (למשל, משרדי נסיעות וסקטור האמנות והתרבות). רבים העסקים שלולא המשבר היו מצליחים לשרוד ואולי בהמשך הדרך לפרוח. ישנם גם עסקים שלא הייתה להם תוחלת עסקית גם לפני הקורונה. אם בעבר הבנק חשב שלעסקים אלו היה סיכוי להסב את עצמם לעסק מצליח הרי יש לו אחריות כלפיהם גם במציאות משברית – גם אם כיום אין לכך סיכוי. אחריות עבר זו מחייבת להיות הוגן היום.

המהלך ההוגן הוא לאפיין את התוחלת העסקית של כל עסק ועסק (לקוחות וספקים) – הרי ההיסטוריה שלו מוכרת לבנק. רק הסוג האחרון שהוזכר לעיל ראוי להיסגר בעת המגפה. כל האחרים ראויים לתמיכה שתעזור להם לשרוד את התקופה הקשה באופן שייתן להם סיכוי להתאושש כשהיא תעבור. וגם – לסגור עסק לא אומר 'לרדת לחיי בעליו'.

לכן, הוגנות עסקית תתבטא בגיבוש פתרון מקצועי לאותם עסקים שתוחלת החיים שלהם לפני התפרצות המגפה הייתה סבירה. באלו שלא – ראוי לטפל ברכות.


הכלל הרביעי, אילוץ[1] ההישרדות

מחויבות להמשך קיומו של הבנק במציאות העסקית של ימינו ראויה בהחלט כשיקול אתי. לכן, ניהול סיכונים הוא בהחלט עקרון ראוי לשימוש. ניהול סיכונים – כן, לקיחת סיכונים – גם כן. חוסר האיזון בין סיכון שלוקח הבנק (שלרוב איננו בסיכון לעצם הישרדותו) לבין הסיכון של העסק הקטן (שעצם הישרדותו עומדת על פרק) מאפשרת לבנק לשקול שיקולים ארוכי טווח בעוד העסק הקטן חי את היום-יום המיידי. בעוד הבנק מאגד עסקים טובים, בינוניים וגרועים (מבחינה פיננסית) ולכן מאזן את הסיכון שלו, העסק היחיד עומד לבד. הפערים הללו מאפשרים לבנק להיות יותר נדיב בשיקול הדעת שלו. ליווי עסקי מקיף של העסק הקטן במקום התמקדות רק בסיכון האשראי שהוא מהווה, ייצר מערכת יחסים אחרת בין הבנק ללקוח. יש להניח שמערכת יחסים זו תהווה תשתית להמשכיות עסקית גם בשוך המשבר.


כמו העסק הקטן, גם הבנק עצמו הוא חלק מרשת עסקית מורכבת. יש סימוכין לכך שעסק שהעדיף את מחזיקי העניין שלו לעת צרתם נתן ערך עודף למחזיקי המניות שלו לאורך זמן – בהשוואה לעסק שראה רק את עצמו בעת מצוקה. להיות חבר לצרה של ה'אקו-סיסטם' כולו מחזק את הסקטור כולו ונותן סיכוי טוב יותר להתאוששות של הרשת כולה ושל כל אחד מחבריה כנפרד. לכן שיתוף פעולה לאורך שרשרת הערך תוך מניעת נפילה של שותפים עסקיים הוא לא רק ראוי אלא גם מנגנון הישרדותי מועיל.

[1] ב'אילוץ' הכוונה היא שאימוץ ערך כמכוון פעולה איננו בלתי מוגבל – אילוץ המשך הקיום של הארגון הוא הקו המגביל את המימוש של הערך. כך, פעולה המוכוונת ע"י ערכים כמו 'הוגנות' או 'כבוד האדם' תוגבל למידה שבה היא מאיימת על עצם קיומו של הארגון.

פוסטים נוספים