top of page

הדפוס הישראלי מול הדפוס היהודי בחברה הישראלית: האם אנחנו בתהליך התפצלות ?

מזה זמן שרבים מאד בחברה הישראלית מזהים נקודות פיצול בין מרכיביה השונים, אם זה דמוקרטים לעומת סמכותניים, שמרנים לעומת ליברליים או יהודים לעומת ישראלים.

מבחינה היסטורית כנראה הגענו לנקודת זמן שבה הפיצולים הללו מתלכדים – ובבחירות האחרונות התכנסו תחת הכותרת 'כן ביבי-לא ביבי'. לכאורה- ובהיבט הפוליטי, למעשה, נצחון קבוצת התמיכה בבנימין נתניהו הוא ברור והיא תמשוך יותר חזק את האטרקטור של מדינה שמרנית, יהודית וסמכותנית.

למעשה, תמונת ההצבעה מראה שהחברה הישראלית מפוצלת באופן כמעט שווה בין שני צידי התהום.


אני מציע, שבראיית תאוריות הכאוס והמורכבות מדובר כאן בשני אטרקטורים שמתקרבים לנקודת הכרעה (bifurcation).

אטרקטור אחד מוביל לכיוון הראשון: סמכותנות, שמרנות, ו'יהודיות'

אטרקטור שני לכיוון השני: דמוקרטיה, ליברליות וישראליות



לפי הגישה הזאת, השאלה העומדת מול רכיבי החברה הישראלית היא מה יהיה תהליך ההתהוות מכאן והלאה ומה בכוחו של כל אחד מאיתנו לעשות כדי להכריע שכיוון אחד יגבר על השני?

שני האטרקטורים לא יכולים להתהוות לאחד – כלומר, להתארגן באופן שהם מתערבבים לכדי תנועה משותפת לכיוון משותף. לכן, בפשטנות מסויימת אפשר לומר שישנן שתי אפשרויות למה שיתהווה:

האחת,

שאחד מהאטרקטורים יתממש והשני יעלם; גישה זו מובילה למאבק בין שתי הגישות, שבו כל צד ממקסם את היתרונות היחסיים שלו, ומנסה למזער את נקודות התורפה שלו כדי להפוך לשליט.

השנייה,

שתיווצר 'סופרפוזציה', איזושהי התארגנות-על, דפוס פעולה שמייתר את הפיצוליות ע"י שיוצר תנועה אחת שהיא אחרת משתי האפשרויות הקיימות גם-יחד (אולי כמו למשל 'הדרך השלישית' של טוני בלייר ומפלגת הלייבור הבריטית בזמנו).


הלקח,

אין טעם לעסוק בגישור על פני 'התהומות' המפרידות בין הפלגים (“and/both approach "; לפשר, לנסות לקרב, לנסות לגשר), התהליך הזה לא יכול להוביל להתלכדותם לאטרקטור יחיד (אי אפשר לעבור מאטרקטור מוזר לאטרקטור פשוט, בין היתר כי רמת המורכבות כל הזמן עולה).


אם מסתכלים על תהליך ההתהוות כחיצוני לנו – ההתהוות של דפוס פעולה שליט איננה בידיו של כל אחד מאיתנו בנפרד. היא תהייה תוצאה של סך כל ההתרחשויות החברתיות, הפוליטיות, הפסיכולוגיות ועוד אחרות שהן לא-לינאריות, ובלתי ניתנות לניבוי. הדפוס הזה יווצר מעצמו, ב'לוח הזמנים' שלו.


לעומת זאת, אם אנחנו מאמינים בכוחנו ורוצים למצוא דרך שבה כולנו ממשיכים ביחד באותה מסגרת חיים (גיאוגרפית, לאומית, תרבותית, ערכית) או רוצים להשפיע על תהליך ההתהוות, יש בידינו לנסות לגבש תהליך מחשבתי ליצירתה של הסופרפוזיציה – המסגרת המחשבתית שממנה תצמח אידיאולגיה חדשה ואחרת, שאיננה מהדהדת את הפיצוליות שתוארה בתחילתו של הפוסט הזה.

לכשזו תיווצר (למשל בהסתמך על תאוריות פרדוקסליות), ינבעו ממנה דפוסי פעולה אחרים מהמוכרים לנו כיום (פרופ' דוד פסיג אומר שזה לוקח 200 שנה. אני יותר אופטימי).


לכן,

או שתצאו למאבק שסופו ניצחון הוא הפסד

או

הרפו מהמאבק, התחילו לחשוב מחדש.

Commentaires


bottom of page