אומרים שהיער מת לא בשריפה אלא אם מרחיקים את הגזעים – מחשבות על מות (?) המחאה החברתית
הדרישה לצדק חברתית התפרצה בקיץ האחרון כמופיע "חריג" ובולט ברצף אירועים שהתרחשו בזירות שונות של החברה הישראלית בשנים האחרונות. כאירוע בדיד, אפשר לראות אותו כעומד בפני עצמו ואפשר לראותו כחלק מרצף התפתחותי – האקולוגיה הכוללת של החברה הישראלית.
האם הקיץ היה שריפה קטנה ביער שעקבותיה נעלמים אחרי הגשם הראשון או שהשריפה הזאת הייתה משמעותית מספיק כדי שתהווה בסיס לצמיחה חדשה של יער מתאים יותר לסביבה? האם שוב ישתלטו האורנים על גבעות הכרמל או שהיער הישן - "החברה הארצי-ישראלית" (של האלון והאלה) הם שיהוו את התשתית האקולוגית החדשה?
האנלוגיה ליער רלוונטית מאד. אקולוגים של יערות הראו כי המשך התקיימותו של היער תלוי יותר בתהליכים ארוכי טווח שאינם בולטים לעין ופחות בתהליכים דרמטיים שמושכים את תשומת הלב (למשל שתילת עצים חדשים) ולכן מטופלים על-ידי יערנים המונעים ע"י לחץ ציבורי של אנשים שאינם מביני עניין. כך, הישרדותו של יער תלויה בריקבונם של הגזעים (מהם ניזונים בעלי החיים התומכים בהתחדשותו של היער ושעליהם גדלות הפטריות המשמשות מצע לצמיחה חדשה) ולכן הסרתם של גזעים שרופים מביאה כליה על יער. הקושי הוא שההתפתחות היא איטית ואת התוצאות רואים רק לאחר זמן.
בדור האחרון נוצר מספיק ידע על האנלוגיה בין התפיסה האקולוגית של הטבע לבין תהליכי ההתפתחות של החברה האנושית – דבר מאפשר לגזור השערות והצעות לפעולה.
נשוב אל המחאה החברתית.
המחאה החברתית כאירוע חורג מהשגרה יכולה לשמש כמנוע לשינוי בחברה הישראלית בכמה צורות
היא יכולה שלא להשפיע וכך מגמות השינוי ימשיכו כמו שהן כיום;
היא יכולה להוות קפיצת מדרגה
היא יכולה להוות שינוי בקצב השינוי
האיור להלן משקף את שלוש האפשרויות.
להלן נבהיר למה הכוונה.
השאלה שאנחנו מנסים לענות עליה היא, על ציר הזמן, מהן מגמות ההתפתחות של החברה הישראלית (בסוגיות שונות) לאור אירוע חורג מהשגרה, האם היא מתנהגת כמו הגרף האפור (בעצם לא קרה כלום) הכחול (קצב השינוי הואץ) או הירוק (הייתה קפיצת מדרגה אבל קצב השינוי נותר כמו קודם)?
אם כל ההמלצות של ועדת טרכטנברג מאושרות אך לא מבוצעות אנחנו בקו האפור.
אם הפוליטיקה הישראלית מסתפקת בשינוי המימון לגני הילדים אבל שום דבר אחר לא קורה – אנחנו בגרף הירוק.
יש להניח כי מחאת הקיץ התכוונה להיות הקו הכחול. האם הרצון המשותף של מחאת הקיץ היה \ הינו לשנות את דפוסי ההתנהגות של החברה הישראלית ואת ההנהגה שלה או שהיא רוצה \ רצתה להישאר בדפוס הקיים ולשנות במסגרתו את חלוקת המשאבים? האם רוצים לשנות את השיטה או להתאים אותה?
תלוי את מי שואלים.
אם הפנמנו את החומר שדובר בו ושנאסף במסגרת אירוע 1000 השולחנות הרי שהדרישה היא לשנות את הדפוסים. צדק חברתי משמעו הסכם חדש בין האזרח הישראלי למדינה \ להנהגה שלו.
אם כך, מה האקולוגיה של היער יכולה ללמד אותנו? איך משנים את ההסכם?
לטעמי, אפשר ללמוד מכך שהדבר החשוב לעסוק בו הוא להתמקד בתהליכי העומק של החברה הישראלית ולא במה שבולט על פני השטח.
מהם תהליכי עומק בחברה הישראלית?
התחרדות דתית (הדרת הנשים; עלית העומס הכלכלי על החילונים)?
אקולוגיה ושמירת סביבה (משבר תמלוגי ים המלח)?
פערים חברתיים (דו"ח אדווה \ ביטוח לאומי כל שנה; דו"ח שכר בכירים צפוי במרץ 2012)?
צהל בחיי האומה – התגברות הנוכחות של דתיים ביחידות הלוחמות – משבר שירת הבנות?
שיפור התחרותיות של המשק הישראלי והלכידות של החברה הישראלית בתקופת סטגנציה של הכלכלה העולמית?
אפשר לראות את המחאה החברתית כעווית ברצף ההתפתחות של מערכת הערכים של המדינה וההסכם הבלתי כתוב בין המדינה לאזרח. אפשר לנצל את האנרגיות כדי לגרום לשינוי. אבל כדי לשנות לא צריך להתמקד ביצירת אירועים בולטים אלא לטפל ביסודות. לחזק יסודות ומתוכם להבליט כל פעם אירוע ייחודי שמשקף שינוי שקרה בתהליך חברתי בסיסי. אירוע בולט ישמש כמנוע אנרגטי להמשך פעולה ולהצטרפות של נוספים. כך אולי ייווצר כדור השלג שיביא לשינוי בסיסי.
הרעיון של "המשמר החברתי" בכנסת הוא רעיון בכיוון הזה [ http://hamishmar.org.il]
דוגמא לפעולה: אם רוצים להתמקד בסוגיה כמו "החברה הישראלית כחברה מלכדת ולא כחברה מדירה" הרי שפעולות כמו קבלת יוצאי אתיופיה למגורים בקריית מלאכי או הגבלת ילדיהם ללימוד בבית ספר נפרד בנתניה, הדרת נשים בבית שמש או בנסיעה באחורי האוטובוס, אי- קבלת מזרחיים בדירקטוריון בנק-לאומי - כל התופעות הללו צריכות להתארגן לרצף תודעתי משותף שבסיסו הוא בניית חברה מכילה ולא מדירה.
דוגמא נוספת, אם רוצים לראות הסכמה חדשה שכוללת את "הקיימות הסביבתית כציר מרכזי בהסכמים שבין האזרח למדינתו" אזי, ניהול משאבי הגז, ניהול משאבי ים- המלח, שימוש מושכל במשאבי המים – הכנרת ואקוויפר החוף, שימור חופי הים וחולות הערבה לטובת כלל האזרחים, כל אלה צריכים לייצר ציר פעולה כוללני שמשתמש באירועים השונים להשתתת מגמה חדשה בתחום הקיימות.
האם זו עבודה סיזיפית? בהחלט כן. האם נדונו לעונשו של סיזיפוס? לא בהכרח.
אנחנו נדרשים לגיוס רחב יותר של העם שיתעניין בתהליכי העומק של החברה הישראלית וימצא מקום לפעול. היכן היא רוח הקרב של העם? איך מובילים לפחות קיצוניות ליותר שוויון? לפחות הסתגרות בחצרות וליותר הכלה של השונה?
למרות הניסיון להפסיק את הרדידות של השיח החברתי, הרייטינג של תכניות הטלביזיה שוטפות המוח ("מדורת השבט"?) בראשית שנת 2012 עולה- מה זה אומר על זרמי העומק בחברה הישראלית? ואם כך, איך בונים את התשתית לגל המחאה הבא?
