התורם המתוסכל – שלושה מיתוסים על תרומות להשפעה חברתית

October 30, 2014

 

 

פילנטרופים, משקיעים חברתיים ופורשי חברות עיסקיות הפונים לפעילות חברתית חווים תיסכול משותף: המודל המסורתי של פילנטרופיה לא מביא את התוצאות המקוות, המצב החברתי לא ממש משתנה. ההשקעות החברתיות גורמת לעוד יותר תיסכול, משום שרק מיעוטן "מוכיחות את עצמן" ורובן הן מהסוג של 'עוד מאותו דבר': לא מקדמות חדשנות ולא מייצרות מספיק פתרונות חדשים.

 

הפילנטרופים והמשקיעים החברתיים 'תקועים' עם שלושה סיפורים שהם מספרים לעצמם שבעקבותיהם הם מונעים מעצמם את היכולת להשפיע באופן שבו יכלו להשפיע:

הסיפור הראשון: עמותה שלא הוכיחה את עצמה לא שווה השקעה. תפיסה זו מובילה לחיפוש אחר עמותות שיש להם 'רקורד מוכח' של הצלחות ושההשקעה בהן 'מחזירה את עצמה'. זוהי השקעה המקבילה להשקעה בחברה מאינדקס תל-אביב 25, בטוחה , מוגנת ועם תוצאות ידועות מראש. המטרה של המשקיע החברתי והתורמים היא לא להחליף את המוסדות הממשלתיים או לחקות אותם בחיפוש אחר השקעות בטוחות. הממשלה תמיד יכולה להשקיע כספים בהיקפים הגדולים פי כמה מהתורמים, ולכן עמותות בעלות אותו חזון כמו של מוסד ממשלתי או עירוני הן לא כדאיות להשקעה. התוספת השולית של הכספים לא תהייה משמעותית.

העמותות צריכות להימצא במקום שבו השלטון המרכזי הוא לא טוב בו – תרגום שירותים ארציים לשירותים מקומיים וחדשנות. העמותות יכולות להפעיל שירותים כלליים בהיקפים גדולים אך היתרון היחסי שלהן הוא דווקא בחדשנות, בהשקעה בשירותים בשלבי ההתפתחות הראשוניים שלהם, כמו אנג'לים, במקום שבו מעט כסף יכול לעשות הבדל גדול.

 

המיתוס השני הוא שהנהלות של עמותות הן בזבוז - 'תקורה'. עסק רגיל למטרות רווח עם מודל עיסקי חזק מצפה לרווחיות של 5%-25% (תלוי בענף) כאשר כל היתר הן עליות ניהול, ייצור ומכירה. למרות זאת, כאשר תורם מסתכל על עמותה הוא עשוי לשכוח מהו מודל עיסקי עמיד ומצפה ש-80% או 90% מהתקציב ילכו ישירות לטובת המוטבים. כך אנחנו מעצבים ארגונים שאינם יכולים לשרוד לאורך זמן, שאין בהם חדשנות ואין להם יכולת לצמוח. כדי למצוא פתרונות טובים עמותות צריכות תקציבי פיתוח, למידה ומחקר, יכולת לבצע ניסויים, לשתף פעולה עם גופים משלימים,  אנחנו צריכים צוות יזמי ולא סגנון ניהולי של מפעל ייצור. בקיצור, צריך יכולת לנהל עסק יזמי צעיר, חדשני, שמוכן לנסות דברים חדשים.

 

המיתוס השלישי הוא שחיפוש השקעות (grants) בסוגיות שאתה לא מאד מתמצא בהן היא שיטה רצויה.  אנג'לים משקיעים בתחומים שבהם הם צברו מומחיות ושבהם הם יכולים להבין צרכים, לזהות שירותים ומוצרים שיכולים להביא תועלת, כשהם יכולים להאמין בצוות המוביל וכאשר הם יכולים לצפות ל'exit'. אנג'לים לא מחליטים באמת על בסיס תכנית עיסקית. ועדיין, התהליך מול עמותות הוא ,"תראו לי תכנית עיסקית שאתם יכולים לבצע", יותר מאשר "תראו לי שיש לכם צוות של יזמים שבנוי להוביל רעיון למימוש".תורמים רבים מתחילים להשקיע לפני שהם לומדים את התחום. הם לא חוקרים את התחום, לא בודקים מתחרים, לא מנתחים סיכויים להצלחה, לא מבררים איך הכסף שיתרמו יעשה הבדל משמעותי. זה כמובן להיפך הגמור כאשר הם משקיעים בעסק שממנו מצפים ל - exit.

 

אנחנו זקוקים לתורמים שיכולים להחליט החלטות מקצועיות, שמתייעצים עם מומחים לתחום, שנועצים באנשי מעשה רלוונטיים, שקוראים חומר רקע, מקשיבים, ובעיקר, משקיעים זמן אמיתי עם הקהילות שבהן הן רוצים לתמוך. פילנטרופיה אקטואלית היא מהלך של למידת תחום ההשפעה שמעניין אותך, למידה מקרוב של הקהילה שבה אתה רוצה לגרום לשינוי, חיפוש דרכים המבטיחות השפעה ממשית. אם זו תהייה הדרך אולי תורמים יפתחו את הבטחון לגבות רעיון שעדיין לא מוכח אבל אשר ללא התרומה שלהם לא יוכח אף פעם.

 

Please reload

Please reload

פוסטים נוספים