על עצמאות, מקצועיות והאתיקה של הדירקטור

חוק החברות קובע בסעף 11 ש "תכלית חברה היא לפעול על פי שיקולים עסקיים להשאת רווחיה" וש "ניתן [אך אל הכרח] להביא בחשבון את ענייניהם של נושיה, עובדיה, ואת עיניינו של הציבור".

פרופ' עלי בוקשפן צוטט בכלכליסט (9 למרץ 2016) כאומר בועידת פורום הדירקטורים בישראל ש"אתיקה היא כלי עזר בלתי רגיל, גם דירקטורים זקוקים לתפיסה סדורה של עצמאות, הגינות ומקצועיות". זאת כחלק מהטענה כי המרחב המשפטי לאו דווקא מהווה את ספק התשובות היחיד או החשוב ביותר לשאלות של דירקטורים .

מוסכם על כולי עלמא כי תפקידו של הדירקטור מצריך לאזן בין אינטרסים שונים ועליו למצוא את שביל הזהב בין העדפות של בעלי אינטרס שונים. החקיקה המכוונת את צורת פעילותו ואת המגבלות על שיקול הדעת שלו מונעת בין היתר מלחצי ציבורים שונים שאינם שבעי רצון מהחלטות של דירקטוריוני חברות לאורך ההיסטוריה. כך, הצד המשפטני - הרגולטיבי הפך להיות המגדיר המרכזי של מרחב הפעולה ושיקול הדעת של הדירקטור.

ברצוני להראות כי מנקודות מבט אחרות מתהוות דרכים אחרות לברור האם דירקטור עושה את תפקידו כראוי – ובמקרים רבים דווקא ההיפך ממה שתציע הגישיה המשפטנית. בנאמר לעיל מוצעים שלושה ערכים, אך אפשר לטועון ששניים מתוכם אינם ערכים כלל וכלל.

נתחיל במקצועיות,

פרופסיונאליות איננה ערך אלא תיאור האופן שבו בעל מקצוע עושה את את תפקידו כלומר, מה רמת המומחיות שלו. לסוגים שונים של פרופסיות ישנם דרכים שונות להגדיר את רמת המומחיות שבהם בעלי המקצוע מבצעים את תפקידים. ישנם תפקידים שבהם ניתן למדוד את האיכות על פי התוצאה (למשל של עובדי קו הייצור – סטנדרטיזציה של מיומנויות) ישנם תפקידים שבהם האיכות נמדדת על בסיס העמידה בסטנדרטי ביצוע שנקבעו מראש (למשל פקיד שירות בבנק – סטרנדרטיזציה של תפוקות). תפקידיו של הדירקור הם מסוג אחר ואפשר למדוד את איכותו בדרך של שיפוט על בסיס תפוקות ומיומנויות אבל צריך גם להעריך אותו על בסיס התהליך שבו ביצע את תפקידו (סטנדרטיזציה של תהליכים). מאחר שמומחיות תהליכית יכולים להעריך רק כאלו שמבינים את התהליך(רטפא יכול להעריך רופא, פסיכולוג יכול להעריך פסיכולוג) , האחרים שרוצים לשלוט מפעילים כלים אחרים – שאינם מספיקים להערכת תפקידו של מומחה תהליכי (כך מעשה לגבי רופאים שמודדים אותם לפי תוצאות או משפטנים הנמדדים על בסיס הצלחה בבית המשפט). כאשר הרגולטור מבין שהערכת האיכות של פעולת הדירקטור מתאפשרת רק ע"י בחינת התהליכים שהוא הפעיל, הוא מכתיב לו את התהליכים שבהם הוא צריך לנקוט כדי שייחשב כמומחה. בכך הוא מעביר את המומחיות מעולם של תהליכים לעולם של סטנדרטיזציה של תפוקות ומיומנויות. רגולציה זאת לא רק שמצמצמת את שיקול הדעת של המומחה, היא גם פוגעת בתחושת העצמאות שלו ופוגעת במעמדו הציבורי. בכך משמשת הרגולציה כלי להנמחה מתמשכת של מעמד הדירקטור בעיני שולחיו.

ונעבור לעצמאות,

העצמאות מבחינה מילונית מפורשת על דרך השלילה- חופשי מהשפעות, משליטה של אחרים, מתמיכות ועזרה מאחרים – כלומר גם כאן לא מדובר בערך. מבחינת המושגים הפסיכולוגים העצמאי (independent) יכול להיות ההופכי של מתנגד (counter-dependent), כלומר אחד שמתנהג בניגוד למישהו אחר. תופעה זו איננה מייחסת לפועל כך כעצמאי אלא כתלותי (אין לו דעה משל עצמו אלא רק התנגדות לכל דעה שיביע האחר). בפסיכולוגיה, העצמאות כרורכה בסמכות ובסמכותיות ומכאן שבמקצועיות (סמכות אפיסטמית). עצמאות יכולה אם כן להיתפס לא רק כערך אלא גם במצב: כמצב חברתי או מדינתי, מדובר ב'אוטונומיה' ביכולת לממשל עצמי (שאיננו נתון לשליטת זרים, sovereignty). עצמאי כמעמד חברתי (status, condition, הן כמצב והן כמעמד חברתי)- אני freelance (שכיר חרב...) או עובד כ – contractor, כלומר איננו מקבל שכר מחברה. הגדרת המעמד בדרך של אופי ההתקשרות עם אחרים מציבה את השאלה מה שהשירותים שאני יכול לספק לאחר שבגללם הוא שוכר את שירותי. האבחנה בין סוגי דירקטורים - המייצגים נדבכים שונים בחברה (society) והנשכרים בחוזה זמני לפי היכולת שלהם לספק את השירותים הנדרשים לחברה (firm) אינם כוללים את הניתוק בין המשלם לבין בעל הצורך ומכאן שמנוקדת מבט זאת הדירקטור הוא ספק שירותים. אני אשלם לך כל עוד תספק את השירותים שאני זקוק להם ולצורך מימושם שכרתי את שירותיך. מנקודת מבט זאת, כאשר קיומו של דירקטוריון מתחייב לפי החוק, הרי שהזמנה להצטרף אליו נגזרת מתפיסת המזמין את מהות תפקידיו של הדירקטור ואת הערכתו את המידה שבה אדם מסויים יכול לספק את השירות הנדרש. מכאן ששאלת העצמאות איננה בעיקר עניין ערכי אלא בעיקרה תוצר של יכולת הדירקטור ליצר לעצמו מעמד עצמאי במסגרת הבניית היחסים מול שוכרי שירותיו.

תפיסה סדורה של עצמאות ומקצועיות של דירקטורים תלויה בפיתוח מה שחוקר הניהול המפורסם הנרי מינצברג קרא לו 'בירוקרטיה פרופסיונאלית' שמהותה היא התייחסות לדירקטור כמקצוע כשלעצמו. כך, עצמאות איננה רק תוצר של האופן שבו אני (או אחרים) תופסים את עצמי אלא גם תוצר של פלטפורמות חברתיות שמאפשרות אותה. ואילו, מקצועיות מסוג זה הנדרשת בקרב דירקטורים מוגבלת ע"י השתלטות נקודת המבט המשפטית ומקטינה את היכולת של דירקטור להביא את מיומנויותיו וכישוריו לידי ביטוי להשאת הערך של החברה. כדי שדירקטור יביא בחשבון סוגיות נוספות (כמו אחריות חברתית או סביבתית) צריך לשנות את התשתית החוקית.

שאלת תפקידיו של הדירקטוריון בהשאת הערך של החברה איננה יכולה להסתכם בבקרה על תפקוד ההנהלה – תפקיד המבקר אינו משיא ערך אלא מגביל את מרחב ההתנהלות של ההנהלה. המשפטזיציה של החברה המערבית גורמת לכך שנציגי החוק משילים מעליהם תפקידים ומעבירים אותו לשליחים שאינם מתאימים לכך. תפקיד הדירקטור בהשאת הערך כמשימה ראשית נקבעה בחוק – אם רוצים שהדירקטור יוכל באמת לתרום לכך יש להשיל ממנו את התפקיד המשטרתי. מנקודת מבט זאת, בחירת דירקטור שיכול לפתוח דלתות בשווקים הקשורים לאסטרטגית ההתפתחות של החברה הוא מהלך סביר (גם אם אין לו 'כישורים' פיננסיים'). בכך גם יתמוסס הניגוד המהותי בין תפקידי הדירקטוריון כמבקר לתפקידיו במימוש האינטרסים של החברה, דבר שיאפשר שיח יותר גלוי ואפקטיבי בין הדירקטוריון להנהלה.

ניראה כאילו מה שמניע את הגורמים החיצוניים (הציבור, הרגולציה) הוא הצורך בשליטה, תחרות על כוח ואגו, יותר מאשר הדאגה לאיכות התפקוד של הדירקטור. דאגה לבעלי מניות מיעוט (שיודעים בעת הקנייה שלא יהוו חלק מתהליכי השליטה בחברה), למחזיקי העניין האחרים (שביניהם לא חסרים קונפליקטים) ולתרבות העסקים במדינה מתנהלת במרחב הציבורי באופן שכיום פוגע ביכולות הדירקטור המומחה והעצמאי לבצע את תפקידיו כהלכה והבהתאם לדרישות החוק.

אין ספק שדירקטוריונים שונים תרמו בהתנהגותם לתחשת הציבור שצריך להעמיק את השליטה במתרחש בישיבות של חלק מהם. כלי הבקרה החיצונית צריכים ויכולים לברר את רמתו המקצועית של הדירקטור ואת המידה שבה הוא מצליח לשמור על עצמאותו אבל אל להם להכתיב לו את הדרכים המקצועיות לצורך ביצוע תפקידיו ואל להם להטיל עליו תפקידים המונעים ממנו לבצע את תפקידו כהלכה (אם ישנם התנהגויות שנוגדות חוקים – תפקיד המשטרה ובתי המשפט איננו צריך להתבצע ע"י הדירקטור).

ובכל זאת,

מהם הערכים שצריכם לכוון את החשיבה האתית של הדירקטור ושל הממנים אותו?

אני מציע שבנוסף על הגינות – המוצעת ע"י עלי בוקשפן, יתווספו גם נאמנות כערך נוסף, אך גם את תחושת השליחות.

נאמנות צריכה להיות מוכוונת אל התועלת שאמור הדירקטור להביא לחברה (פירמה) אותה הוא אמור לשרת, והשליחות היא הנאמנות למי ששלח אותו לתפקידו כלומר החברה (society) בכללה ובעיקר מחזיקי העניין שאינם בעלי תועלת כספית ישירה מהפירמה.

בחינת התלות של הדירקטור ומזה גזירת העצמאות שלו, כלומר על דרך החיוב מהי עצמאות על דרך החיוב, דעה עצמאית, חדשנית ,אחרת? איך מזהים עצמאות בכלים פסיכולוגיים?

מקצוענות, פרופסיונליזציה לפי מינצברג, ניתוח לפי תוצאות , לפי תהליכים, לפי נהלים ככל שיורדים בהגדרות כך ממעיטים ממשמעות שיקול הדעת של הדירקטור

תפקיד כבקרה ותפקיד כסיוע יצירתי ושל קשרים אישיים, משפטיזציה מדגישה את הראשונה, הצורך הארגוני את השניים

מחזיקי העניין רוצים דברים קונפליקטואלית ואז השאלה האם כלים משפטיים הם הכלים החזקים ביותר להבהרת התפקיד וצורת מילויולעומת כלים ניהוליים

החרך שהמשפטיזציה משאירה למרחב האתי להתקיים. אתיקה כקונפליקט בין דרכים ראויות הקשורות בשיקול טובתו של מי עדיפה בכל מצב נתון. אולי תפקידו של המשפט להסתיים במקום שהוראתה התלבטות ערכית? טובתו של מי הועדפה?

המשפט מגדיר שאם טובת בעלי המניות לא נפגעת אז מותר לשקול טובתם של מחזיקי עניין נוספים, האם זה מספיק והאם המחוקק צריך להתערב כדי לתקן את התשתית המשפטית באופן שתגביל פחות את שיקול דעתו של המנכל והדירקטור

בעלי מניות מיעוט מול בעלי שליטה, מחד אם בעל מניות המיעוט ידע בעת הקנייה שזה מצבו לעומת מי שמצבו הפך לכזה ללא שליטתו. קבלת החלטות הקונצנזוס, ברוב , כדרך הדמוקרטיה, כלומר שהרוב צריך לקחת בחשבון את צרכי המיעוט

סוגיית השליטה control בפסיכולוגיה וסוציולוגיה, מי השולט, תחרות על כוח ועל אגו כחלק מתהליכי שליטה, סוגיית הסמכות וכשלי ההתמודדות עם סמכות

הצורך להפריד הין בעלות לשליטה הוא של מי שאיננו הבעלים, אין בעלים יחיד ואז, ניהול קונפליקטים בין בעלי זכויות לשלוט

התהליך הקבוצתי של ה board