מי אנחנו מעדיפים שימלוך עלינו, נציג הרוב או איש העסקים?

(רמז: במודל העיסקי אנחנו גם משפיעים יותר וגם מקבלים יותר תוצאות)

המאבק על הנשיאות בארה"ב מביא לתודעתנו הרבה רגעים מביכים. אבל אם נציץ מאחוריהם ניראה גם מאבק מעניין בין נציגת הממסד השלטוני לבין נציג (כנראה כושל אמנם) של הממסד העיסקי. באופן מופלא ההיסטוריה סיפקה לנו ניסוי טבעי: מודל שלטוני עיסקי-הררכי לעומת מודל שלטון מדינתי דמוקרטי-רובני.

מי משניהם ראוי יותר להיות המושל עלינו?

כדי להבהיר את חשיבות השאלה אציין כי מאז שהשתלט הרעיון הליברלי-דמוקרטי כמודל השלטוני הראוי למדינות, מתקיים מאבק בינו לבין מודלים שלטוניים אחרים כמו שלטון מלוכני אבסולוטי או שילטון יחידני רודני. במאבק הזה ברור לנו מה עדיף לנו כנתינים.

אולם, כעובדים בחברות עיסקיות אנחנו נתונים תחת שלטון מסוג אחר וחברות עיסקיות כמודל ניהולי מצליחות לשרוד לא פחות טוב (ולפעמים אף טוב יותר ) ממוסדות מדינתיים. לאחרונה אנחנו עדים להתפתחותו של מאבק איתנים בין החברות הגלובליות לבין המדינות.

איזו משתי האפשריות עדיפה לנו כנתינים וכעובדים?

או בדרך אחרת,

החזות (פסדה) הדמוקרטית או הפסדה (החזות) ההיררכית – מי עדיפה לנו?

למה 'פסדה'?

כי בשני המקרים מדובר בשלטון יחיד שבו ההחלטות החשובות לנו מתקבלות ע"י אדם בודד או קבוצה קטנה מאד של מחליטים שהחלטותיהם משפיעות עלינו.

נתחיל בשאלה מהו הדומה והשונה בין שתי החלופות?

בפסדה הדמוקרטית של שלטון הרוב:

סוגי השליטה המדינתית כבר מוכרים לנו:

הפסדה הדיקטטורטית: זוהי פסוידו- דמוקרטיה שבה על אף קיומן של בחירות ברור לכולם שהמחליט הוא יחיד

הפסדה הנשיאותית או המלכונית – כנ"ל

הפסדה הקואליציונית: כאן זה קצת יותר חמקמק אבל התוצאה דומה. במבנה קואלציוני ישנן הסכמות מראש לכך שההחלטות תתקבלנו במסגרת ממשלה שהמקים אותה הוא המחזיק ביכולות ההחלטה העיקריות. כלומר, גם כאן אין החלטות של רוב במרבית ההחלטות החשובות. החזות המוצגת היא שלטון הרוב – לכאורה מה שמתבצע הוא מה שהרוב רוצה בו, אך בפועל מה שקורה הוא שמה שרוצה מוביל הקואלציה הנוכחית הוא מה שקורה (לדוגמא, המפלגה המובילה את הקואליציה השלטת בישראל כיום זכתה ב -25% מקולות הבוחרים בלבד).

ההסבר לכך: החלטות שמצריכות פסדה של רוב משפיעות גם על ביצוע שמצריך פסדה של שלטון הרוב, ולכן החלטות רבות שמתקבלות בצורה לגיטימית לא מיושמות, מתבצעות בעיקוב רב, מתבצעות באופן שמביא לתוצאות אחרות מכוונת המחליט ורק מיעוטן מתיישם באופן שמביא תועלת לציבור המושפע מהן.

איך אנחנו משפיעים?

אנחנו משפיעים פעם בכמה שנים ע"י הצבעה בבחירות ולפעמים אז הרוב קובע

אנחנו משפיעים באמצעות קבוצות לחץ ולוביינג

כלומר, מי שמצליחים להשפיע על ההחלטות הקובעות הם אלו שיש להם מספיק אנרגיה (משאבים) ומוטיבציה לגרום לדברים להיות במתכונת העדיפה עליהם. כל האחרים מקטרים במסגרת שיחות הסלון והפאב של יום חמישי.

המחירים של השיטה מוכרים: פוליטיקה פנימית וחתרנות, שחיתות שילטונית, איטיות בביצוע, תקיעות של מערכות קריטיות לאורך זמן.

בפסדה ההיררכית - עיסקית

בארגונים העיסקיים שילטון היחיד וקבוצת הניהול המרכזית הוא לגיטימי, מעוגן בחוק ומבוסס על תהליכי החלטה מעוגני ידע, עם מדדי תועלת מזוהים. אנחנו משפיעים כל פעם שמתקיים תהליך החלטה שבתחום העניין או האחריות הפורמלית שלנו. אנחנו בוחרים את המלחמות שלנו וכך משפיעים במקומות שאכפת לנו מהם. כלומר, אנחנו משפיעים הרבה יותר!

במבט היסטורי רחב אפשר לראות כי ההתקדמות המרכזית של העולם במאות האחרונות מבוססת על קידמה טכנולוגית שעיקרה מימוש של הערכים של היצירתיות האנושית דרך פיתוח הטכנולוגי באמצעות חברות מסחריות (אף כי בלא מעט מקרים בתמיכה התקציב המדינתי). מכך אנו נרמזים שאולי שלטון העסקים הוא בעל ערך?

ובכן למה זאת חזות ולא הבדל מהותי?

כי גם במבנה ההירככי - עיסקי נדרשת לגיטימציה רחבה למנהיגים ולכן בתהליך ההחלטה והביצוע מוסתרים החלקים היצריים, וגם בו ההחלטה היא החלטת יחיד שמוסתרת ככזאת ע"י תהליכי שכנוע מאחורי הקלעים שנותנים להחלטת ההנהלה חזות של הסכמה רחבה. החזות של מקסימיזציה של הערך לבעלי המניות מאפשרת למנהלי החברות לעגן את ההחלטות שלהן בחזות חוקית כאילו מרחב ההחלטות שלהם מוגבל ע"י החוק. למעשה החוק מאפשר הרבה יותר מרחב ממה שקבוצות הניהול מציגות (חוק החברות במדינות רבות מאפשר לשקול גם מעבר לאינטרס של מחזיקי המניות ולהתיחס לאיטרסים של מחזיקי העניין האחרים, שלא לדבר על כך שישנן חברות ענק שאינן נסחרות בבורסות בכלל או בבורסה יחידה).

היתרון: החלטות בפסדה של רוב לא מחייבות ביצוע בפסדה של רוב: החלטות מתבצעות בראייה היררכית, מבססת הערכת ביצועים ותוך הפעלת מנגנוני ניהול של אחריות וסמכות ברי מדידה, שהשלכותים על מי שאיננו מספק את הסחורה ברורות. לכן, ישנן תוצאות, יש ביצועים, דברים קורים. גם כאן יש לנו אופציה לקטר במסגרת שתיית הבירה של יום חמישי בערב (או בשיחות הסלון של יום שישי לאחר ארוחת השבת)

המחירים של השיטה: תאות בצע, מניפולטיביות ואוירת סלידה וחוסר מחוברות של עובדים לארגון.

אם כן, למודל העיסקי ישנם שני יתרונות על המודל הדמוקרטי – אנחנו משפיעים יותר ומקבלים יותר תוצאות.

מה הם אם כן היתרונות של המודל הדמוקרטי הנוכחי ? כנראה היתרון העיקרי הוא זה שאנחנו כבר מכירים אותו ומודעים ליתרונותיו ולחסרונותיו. קשה לנו לדמיין עולם ללא מדינות – על אף שלפני 200 שנה ויותר כך היה בחלקים רבים של העולם.

האם כדאי לנו לדבוק במוכר או לנסות את האחר?

אף אחד לא יודע, וזוהי נקודת התורפה של המציאות – שיטה אחת מוכרת ושיטה אחרת עוד לא.

איך יראה עולם הנשלט ע"י החברות הרב-לאומיות (multi national)?

השאלה הזאת איננה תיאורטית בלבד. המאבק שמובילה חברת אפל על חופש מול השלטון (בכך שלא הייתה מוכנה לחשוף את קוד החסימה של הטלפון שלה) ומאבק של המדינות נגד מקלטי המס של החברות הרב-לאומיות הם ביטויים של המאבק על מי ינהל את חיינו בעתיד.

אפשר להעריך כי רמת היישום של החלטות תעלה. האם ההחלטות תהיינה יותר טובות? זה תלוי במערכת הערכים שנשליט עליהן. הניהול העיסקי לא חייב להיות מבוסס על ערכים ניו-שמרניים, הוא יכול להיות מבוסס על מערכת ערכים הומנית ששמה במרכזה את האדם, החופש והקידמה.