עובדה, הוכחה ושינוי - עכשיו כשמקרון הוא נשיא צרפת

לא מעט מדברים היום על 'עידן הפוסט-אמת' וה-fake news. במושגים מדעיים – מדענים, לפחות בארה"ב, החלו להיות מוערבים בפוליטיקה של אמיתות הסוגייה מקבלת צבע של דיון על עובדות, הוכחות ושיכנוע. כי הרי בפוליטיקה (וגם בארגונים) השאלה הגדולה היא: מה ישנה את דעתו של מישהו? קיימת כמובן ספרות עניפה על תהליכי שכנוע - אבל היא נכתבה לפני השתלטותה של הפוסט-אמת על השיח הציבורי...

ובכן מה הקשר בין עובדות לבין שינוי?

עובדה ניתנת לצירוף לכל קבוצה של עובדות כמעט ללא קושי פסיכולוגי – תהליך הקיטלוג של עובדות לקבוצות הוא פעמים רבות ארביטרארי, או גרוע יותר – מוטה לכיוון מה שרצינו להוכיח מראש, או לחזק את עמדתנו הממילא קיימת. כלומר, עובדה לבדה לא יכולה להוביל לשינוי ואולי גם לא קבוצה של עובדות. ה- feed news של פייסבוק הוא דוגמא לכך – אנחנו מכניסים את עצמנו ל'בועה של עובדות' שנבחרו מראש בגלל שרק לזה אנחנו רוצים להקשיב. דוגמא אחרת, היחס להשארות בלבנון על בסיס אירועים שקרו שם. כל צד בדיון (להישאר\ לעזוב) מצא בכל התרחשות (פיצוץ, מארב, אבידות) תמיכה לעמדתו המקורית. העובדות תמיד תמכו בעמדתו.

וכך, עובדות כשלעצמן אינן מספיקות כדי להוכיח משהו, לא מספיקות כדי לשנות דעה.

אולם,

הוכחה, גם פסיכולוגית, זה משהו אחר, זה משהו שלא ניתן להתווכח איתו ושאיננו יכול להצטרף לכל אחד מהצדדים בויכוח, היא מבחינה בין אפשרויות. הוכחה היא כלי להראות שיש יותר תמיכה בטענה א' מאשר בטענה ב'.

איך מייצרים הוכחות ?

אין הוכחה בלי יכולת הפרכה – אמר כבר קארל פופר.

לפעמים, לצערנו, רק ההיסטוריה מספקת הפרכות – כלומר הידיעה (לא ההודאה) על הטעות מתרחשת כאשר היא כבר לא רלוונטית. רוצים דוגמאות? הכשלון של ממשל בוש לטפל באסון השיטפון בדרום ארה"ב רק הוא זה שגרם לציבור האמריקאי להכיר בכך שהממשל של בוש הוא 'לא-קומפטנטי' (דבר שהו לו סימוכין רבים עוד לפניכן). או ממשל קארטר במשבר חטיפת השגרירות באיראן – הוא שגרם לעמו להחליט שלא צריך אותו בבית הלבן (למרות שכבר קודם הוא נתפס כ'כשלון').

אצלנו, מבצע צבאי כושל הוא כלי מכריע. האם 'צוק איתן' היה כזה? האם המימצאים על 'צוק איתן' גמרו את הקריירה הפוליטית של בני גנץ? האם פסגת קמפ דויד הוכיחה כי אהוד ברק איננו קומפטנטי דיו לנהל את המדינה בגלל הניסיון הכושל להביא את עראפת להסכם?

לכן, המאבק על דעת הקהל ממוקד בליצור ולהפיץ מספיק עובדות שלא יאפשרו לקהל רחב מידי להסכים שסדרת עובדות מסויימת מוכיחה משהו. חלק מתפקידם של מנהלי יחס ציבור הוא להטמיע מספיק מידע התומך בגישות חלופיות כדי להקטין את סיכויה של גישה אחת להפוך לדומיננטית (לדוגמא, שהעישון גורם לסרטן או שיד האדם היא דומיננטית בהתחממות כדור הארץ).

השאלה של אנשי המדע ומעצבי דעת הקהל היא אם כן איך מוכיחים?

אחת המסקנות היא שאולי כדאי ללמד דרדקים בבית ספרם להוכיח (באוניברסיטה כבר עושים את זה – אבל מי זוכר...). חשיבה מדעית מונחיית ע"י ניסוח השערות מתחרות המבוססות על ידע קיים, וגיבוש מתכונת חקירתית פוזיטיביסטית שתייצר עובדות (כמותניות ואיכותניות) המכריעות בין השערות מתחרות. כלומר העיקר הוא למצוא את העובדות המבחינות בין תקפויות של טענות מתחרות.

ואם אפשר בבית ספר, למה לא בחדר הדיונים של ההנהלה או בכנסת? ה'ניו-יורק טיימס' עושה את זה ביחס לנשיאות של טראמפ. מי עושה את זה בארגון שלך?

מול הגישה המחקרית מבוססת המידע והתוקף עומדת כיום הגישה הנרטיבסטית – הנותנת לגיטימציה לכך שלכל אחד יכול להיות הסיפור שלו. האם הסיפור נבנה על תשתית עובדתית? האם הסיפור תומך רק בצד אחד של הויכוח? על שאלות כאלו הגישה איננה מעודדת לענות.

הפתרון: תמיד לחפש את העובדה המבחינה בין שתי הטענות: מתקפת אחת ומפריכה את האחרת (כמו הברבורים השחורים מניו-זילנד, אותם ראיתי במו עיניי).