איך להיות חתול רחוב שמאלני?

סטיב בנון – בעת שעזב את הבית הלבן אמר – לפחות פעם אחת, משהו חשוב: "אם השמאל יישאר ממוקד בנושאי גזע וזהות, ואנחנו נלך על לאומנות כלכלית, אנחנו הולכים לרסק את הדמוקרטים".

איך זה רלוונטי אלינו?

להיות ימני - שמרן זה להיות רגיש וכוחני, כזה המפתח יכולת הזדהות של קבוצה.

להיות שמאלני זה להיות אניליטי, לוגי ואובייקטיבי. זה לא יוצר רגש הזדהות.

למה השמאל לא כוחני ולא מפתח רגש הזדהות קבוצתי?

כי בזכרון המשותף שלו - להיות שמאלני, ריגשי וכוחני זה להיות סוציאליסט - סטאלין או פוטין.

בסבך הדימויים הללו, הרוב הליבארלי, ההומניסטי והדמוקראטי שלא יודע להיות כוחני, לא יודע להיות מוקד להזדהות ולחיבור ריגשי, מאבד את הכוח האלקטוראלי.

בלי כח אלקטוראלי אין דמוקרטיה, ליברליות והומניזם

וכך המעגל נסגר: השטח הפוליטי מופקר מתוך כוונת מכוון לאלו שמוכנים ללכת עם הערכים שלהם בכוח. מי שהולך בכוח עם הערכים שלו מנצח בזירה הערכית – מוסרית ומנצח בזירה הפוליטית.

רוצה להיות ליבארלי דמוקרטי הומני שחיי בחברה כזאת?

תהייה כוחני ורגשני, תייצר תחושת שייכות, תהייה חתול רחוב אתי.

איך עושים את זה כשהמשקולת הסוציאליסטית- סטאלינסטית יושבת על הכתפיים שלך? איפה היצרים של השמאלנים? איפה ההזדהות הסטנילסטית של השמאל של שנות ה – 50? איך הופכים הפגנות רחוב ספורדיות – שתהיינה גדולות ככל שתהיינה, לכוח פוליטי (כנראה מוקד הכשלון של מחאת קייץ 2011)?

אנחנו חיים בעולם מפוצל שבו צד אחד יודע ליצור הזדהות וצד שני מתפצל ביוזמתו לקבוצות עוד יותר קטנות. בעולם מפוצל – איך אנשים רציונאליים מעצבים וקובעים את דעתם – אם נבין זאת אולי נוכל להשפיע על התוכן של הדעה שלהם. אולי נוכל לקבץ אותם תחת מטריה משותפת?

לצורך הדיון ישנן שתי נקודות התחלה: אנשים שיש להם דעה בנושא מסויים ואנשים שאין להם דעה בנושא הזה (הבלתי משוכנעים שבסקרים?)

מקובל להניח שאנשים שלא יודעים – יוצרים לעצמם תהליך למידה שבסופו הם יודעים. לא כך הוא בסוגיות חברתיות. המחקר מראה שבסוגיות חברתיות עמדה נוצרת בתהליך כאוטי – אדם שומע כל מיני דברים, חושב כל מיני מחשבות, טועה, מפספס, נתקל בכל מיני דעות וברסיסי מידע שמגיעים אליו באקראי, מתנדנד בין כיוונים, דרכים והשערות ובתהליך איטרטיבי – שרובו לא מאד מודע או מנוהל הוא מגיע לעמדתו הסופית (או הזמנית?).

האנשים שעדיין לא גיבשו את דעתם בסוגיה הם הכתובת העיקרית של המשכנע. את ההזדהות שלהם צריך להשיג. את הרגש שלהם צריך לעורר. עליהם צריך להפעיל כוח. אליהם צריך להיות נחמדים.

המחקר מראה שהדרך המרכזית הינה פיתוח יחסים אישיים ודיאלוג פנים-אל-פנים. אי-אפשר לשכנע לשנות עמדה ודעה בדרך של הצהרות ונאומים בכיכרות – זה מצליח רק אצל המשוכנעים. המשתכנע לא יכול להיות פסיבי – אי-אפשר למכור לו וללכת. צריך לשוחח ולהקשיב. דיאלוג ציבורי על שאלות ציבוריות קל מאד לקיים היום עם האמצעים הטכנולוגיים הקיימים (בדגש על היכולת להקשיב). קורה גם לא מעט שאנשים שנמצאים בדיאלוג נעשיים מעורבים יותר, ואז הם מעורבים בעוד דיאלוגים וחוזר חלילה – מעגל מתחזק של מזדהים ומשתייכים. הדיאלוג הוא לא כלי נטול ערכים – הוא כלי שבו אפשר להפגיש עם איומים, הסברים, הוא יכול להיות כוחני, מרגש, הוא יכול ליצור ספקות ביחס לדעות בהתהוות, הוא יכול לספק הזדמנויות לנסות טיעונים, לזהות אינטרסים הנמצאים תחת איום. הדיאלוג יכול לספק טיעונים שהמשתכנע יוכל להשתמש מול חבריו האזרחים האחרים. אם הם ישתכנעו – הוא ישתכנע עוד יותר – זה שוב מעגל מחזק. לכן, בדיאלוג צריך לזהות את הטיעונים שעונים לאינטרסים של הסובבים את המשתתף ולחזק אותו בשימוש בהם מולם.

התוצאה של דיאלוג צריכה להיות: מה האיש יכול ורוצה לעשות בעצמו למחרת היום. איך הוא יכול להשפיע באופן שמצבו האישי ושל סביבה הקרובה לו ישתנה לטובה. לקבל תחושה שיש סיכוי לשינוי. כאשר כולם אומרים – אין סיכוי לשינוי (אין תחליף לביבי?) הדיאלוג צריך לשכנע שיש סיכוי לשנות ושלך יש יכולת להשפיע על כך. כלומר, הדיאולוג כולל שני רובדים, ההשתכנעות וההסכמה שיש סיכוי לשנות את הציבור (וכך ליצור אפקט של מפל). הסכמה והשתייכות לקבוצה חזקה.

ולבסוף, מי שמאמין בגישה הכאוטית מבין שתהליך השינוי לוקח זמן. כדי להביא למצב שביום ההכרעה לאדם תהייה עמדה חדשה צריך להתחיל בשיחה היום!

ומה קורה עם אדם שיש לו דעה מגובשת – האם הוא אבוד? לא ניתן לשיכנוע (על זה כתבתי בפוסט קודם...)? הדרך איתו היא כנראה לגלות את השטחים האפורים (הנטייה לראות כל דבר משני צדדים – כאילו איננה מאפשרת שטח אפור ביניהם). לכן ימין-שמאל לא מאפשר 'מרכז' – שני הצדדים לא רוצים אותו ולכן אף אחד לא יכול להימצא בו.

ובכל זאת במציאות הסטטיסטית – רב האנשים ברוב הסוגיות נמצאים במרכז (התפלגות פעמון).

יש מעט מאד סוגיות שההתפלגות בהן היא 'לא-נורמאלית'. קל יותר למשוך אנשים לאיזור האפור מאשר לקיצון השני. איך יוצרים הזדהות עם 'מרכז'? איך משתייכים למרכז? זה כל-כך לא מיוחד להיות במרכז. ובכל זאת איך מתלכדים למרכז זאת השאלה, כי שם לרוב – ממילא הרוב נמצא. אי- אפשר להזדהות עם 'לא-ימין' ולא עם 'לא-שמאל' . צריך זהות למרכז . – זה האתגר. איך הופכים את האזור ה'אפור' – לצבעוני? איך הופכים את אנשי המרכז לקבוצת הזדהות? איך לעורר את ה – base הליברלי - דמוקרטי - הומניסטי ? איך להפוך אותו לגוש?

יש לך רעיון - מוזמנים להגיב