לקראת בחירות: איך מגיעים ללכידות בימים של כאוס?

במונחים של תיאורית הכאוס מצבנו כעם וכמדינה הוא 'על סף הכאוס': הפוליטיקה לא מאפיינת כיוון, הכלכלה חסרה כיוון כבר שנה, הכיוון המוסרי מעורפל והיחסים החברתיים - בהיבטים משמעותיים של חיינו, מבוססים על ניכור ועל אי-אמון בין 'שבטים'. אלו מאפיינים של 'סף הכאוס'.

מה תיאורית הכאוס והפרקטיקות של טיפול במצבים כאוטיים יכולים ללמד אתונו על מה נחוץ שיקרה?

חוקרים ויעצים שמיישמים תיאוריות של כאוס ומורכבות בארגונים מציעים שבמצב של 'על-סף-הכאוס' יש סיכוי להיווצרות (emergence) של סדר חדש ברמת מורכבות גבוהה יותר מהקודם. הצמיחה של סדר חדש מותניית לא רק בשיבוש מהותי של הסדר הישן (היעלמות מפלגה כמו מפלגת 'העבודה', ותקומתה של מפלגה חדשה ('כחול לבן')), יחד עם אובדן הזיהוי האוטומטי של שמאל וימין (שהרי שתיהן מפלגות 'מרכז'), אלא גם ביצירת מוקד של סדר קוהרנטי חדש שניראה באופק. לטעמם של 'אנשי הכאוס' התהליך שעשוי להביא בהסתברות הכי גבוהה לסדר חדש הינו בעל שלושה מרכיבים: שיבוש, אבחנה, ולכידות (disruption; differentiation; coherence). מערכות חברתיות יכולות להגיע למצב כאוטי שאיננו ניתן יותר להכלה ואז הן מתפוררות. כדי שלא תתרחש ההתפוררות צריך לראות באופק - החל משלב השיבוש, את שלב ה'בידול' ואת שלב ה'לכידות[1].

כלומר, ההצעה למובילי שינוי היא לאמץ את השיבוש ולראות בו הזדמנות לחדשנות והתחדשות. אבל, וזהו האתגר של מי שרואה את עצמו כמוביל שינוי חברתי, הוא גם לחפש את הבידול ואת וההתלכדות הסופית. כנראה שיקשה להגיע להתארגנות בסדר חדש

מבלי לעשות בידולים והפרדות בתוך המצב הכאוטי הנוכחי.

את ההסדרה מחדש אפשר לעשות בעיקר באמצעות דיאלוג בין פלגים: להדגיש את השונה לפני שמבררים את המשותף. זהו תהליך אנטי-אינטואיטיבי ולכן לא טבעי שיווצר מעצמו. רק כאשר נוכל לברר מה באמת חשוב לנו כיחידים או כקבוצות נוכל להגיע לשיח משמעותי על הצרכים והתקוות המשותפות שלנו. התקיימות משותפת ארוכת טווח אפשרית במקום שבו השונים יכולים לבטא את נקודת המבט הייחודית שלהם, את הרגשות שלהם ואת הצרכים שלהם ללא פחד והאשמה או הוצאה מן הכלל. כשזה קורה, חשיבה משותפת על משמעות ולכידות יכולה להתרחש.

קו מחשבה אחר במקצת[2] מציע שבחזרה מסף הכאוס אי-אפשר להגיע למצב של סדר לכיד אלא רק לשאוף אליו. כי כאשר כל-כך כאוטי מסביב, וכאשר אין ציפייה שהסביבה (העולם הגלובאלי) תהפוך להיות סדורה יותר ממה שהיא, אין לצפות להסדרה פנימית ובהירות, אלא לתהליך מתמשך של הסדרה והבהרה. מנקודת מבט זאת למובילים חברתיים ישנו תפקיד קבוע לתמרן בין סדר לסף-כאוס תוך בחירה של כיווני פעולה אלטרנטיביים (לכיוון של יותר סדר או כיוון של יותר כאוס). גם לפי גישה זאת מערכת ההתייחסויות (relating) היא המנגנון שבאמצעותו מתפעלים את ההסדרה. ומכאן שעלינו לחפש פרקטיקות של טיפול בצורות ההתייחסות של השחקנים האחד למשנהו.

השאלה היא איך יוצרים את המרחב שבו התייחסות וחשיבה משותפת יכולות להתרחש?

בחירות 'חדשות' – אם תתקיימנה, עשויות להוות הזדמנות להיווצרותו של אטרקטור חדש: כיוון להתפתחות של סדר חדש.

מה יכול להיות חלקנו בהיווצרותו של סדר חדש?

כיועצים ארגוניים אנחנו יודעים 'לפתוח מרחבים' עבור ארגונים וקהילות.

האם יש לנו דרך לתרום ברמה הלאומית? האם אנחנו יכולים לפתוח מרחבי שיח והתייחסות שישפיעו ברמת החברה בכללה?

איך בידינו לתרום להיוולדותו של אטרקטור חדש – של חברה יותר מתייחסת, מקשיבה ומכילה? של פוליטיקה פחות כאוטית?

___________________________

תודה לרותם עפר על הדיאלוג המקדים.

[1] למתעניינים כדאי להעמיק בכתביה של Peggy Holman מהעשור האחרון

[2] למתעניינים בו כדאי לעקוב אחרי הכתבים של Ralph Stacy