'אפקט הפרפר' של 'תכנית המאה': למה היא מסוכנת ומה אפשר ללמוד ממנה על טעויות של מקבלי החלטות?

בתמצית: הבעיה היא מסובכת ולבעיות מסובכות אין פתרון – לפחות לא פתרון פשוט.

תכנית היא לא פתרון לבעיה מסובכת.

למה?


כדי להבין כדאי להבחין בין סוגים שונים של בעיות. מקובל לחלק את הבעיות לשלושה סוגים (לפעמים ארבעה) שכל אחד מהם צריך תהליך התמודדות המתאים לרמת המורכבות שלה:

בעיה פשוטה: בעיה שיש לה פתרון והקושי הוא לבחור את המודל המתאים לפתרון. לדוגמה, אם נשרפה לי מנורה אני יודע מה הפתרון – להביא מנורה חליפית. אני מתמודד עם סוגיות כמו איפה לקנות? מהו המחיר הסביר? מתי אלך לקנות? מה יקרה עד שאקנה וארכיב מחדש? לכל השאלות הללו יש תשובות שצריך לגלות.

בעיה מורכבת (complicated): בעיה שהמורכבות של היחסים בין המרכיבים שלה גבוהה, שרשרות סיבתיות לא מוכרות אך ניתנות לגילוי באמצעות חקירה , ניסוי וטעhיה והפקת לקחים. לדוגמה, איך להיכנס לשוק חדש בגאוגרפיה לא מוכרת – דבר המצריך גילוי של המומחים למוצר ולגאוגרפיה, גיוס שלהם להתמודדות עם הבעיה ומוכנות לנסות את הרעיונות שלהם לפתרונה.

בעיה מסובכת (complex): בעיה שנשענת על קשרים משתנים (לא יציבים) ומרובים בין התופעות המרכיבות אותה ואשר לאופן ההתערבות שלנו בה יש השפעה גם בכיוון של תוספת מורכבות – לא רק פישוט והסדרה. יכולת הניבוי או הבנת ההסתברויות של תופעות היא נמוכה ביותר (כלומר אי-אפשר לדעת מראש מה תהייה תוצאתה של פעולה מסוימת). רוב הסטרטאפים הטכנולוגיים מתמודדים עם אתגרים מסוג זה ורובם נופלים בין היתר משום שהם מנסים לפשט את המורכבות במקום להישאר ברמת המורכבות המתאימה למציאות שלהם.

בעיה מרושעת (wicked): בעיות שאין להן פתרון בד"כ משום שיש בתוכם ניגודים פנימיים, דילמות ופרדוקסים (לדוגמא אי-אפשר לסגת מהגדה מבלי לסכן את הביטחון ואי-אפשר להישאר בגדה מבלי לאיים על הרוב היהודי או על הדמוקרטיה) . בעיות כאלו ניתן רק 'למוסס' באמצעות מהלכים חלקיים שנוגעים במרכיבים חלקיים של המורכבות ושניתן ללמוד מהם על סיבתיות וקשרים בין תופעות בדרך להפיכתה לבעיה מסובכת. רק במקרים נדירים, לבעיה מרושעת יש פתרון פשוט (כמו שאלכסנדר מוקדון הראה בעבר...)



הניסיון והמחקר מראים כי אם אתה מנסה להתמודד עם בעיה מדרג גבוה באמצעות תהליכים מדרג נמוך יותר (מנסה 'לפשט' 'לבודד משתנים', 'לפרק את הבעיה למרכיביה') יש סיכוי יותר טוב לנזק מאשר לתועלת.

ברור ש'בעיה' שלא נפתרת במשך 100 שנה איננה בעיה פשוטה וכנראה שגם איננה בעיה מורכבת, היא בעיה מסובכת או בעיה מרושעת – ועדיף כנראה להניח שהיא מסוג האחרונה.

לבעיות מסוגים הללו 'תכנית' איננה כלי שיכול להביא תועלת – בד"כ סיכוייה יותר טובים להביא נזק.


מה אפשר בכל זאת לקחת מ'תכנית המאה'?

האחד, את הרעיון שיש הסכמה לאומית וגם ברובד הפוליטי (שתי המפלגות הראשיות תומכות בה) לכך שהכיוון הוא שתי מדינות לשני עמים עם תיקוני גבול קלים, ובכך מחזירים לחיים את האטרקטור האלטרנטיבי לקודם: מדינה יחידה בין הירדן לים. יש סיכוי לתמורה פוליטית לכיוון של חידוש המאמץ ליצור שתי מדינות בעלות קוהרנטיות פנימית הנבדלות האחת מהשנייה.

השני, שנקודת הפתיחה של המו"מ הבא תהייה ממקום אחר מאשר הייתה בעבר – כלומר לדוגמה, ש-70% מהשטח הם נקודת הכניסה למו"מ, לא נקודת היציאה ממנו. יתכן שזה יביא למוטיבציות ואנרגיות חדשות (שעשויות לגרום לפעולות במגוון כיוונים – למשל להתעוררות של 'הרחוב').


במונחים של תיאורית הכאוס אפשר לראות ב'תכנית המאה' 'פרפר' שאולי ייצור 'אפקט פרפר': שינוי קטן בתנאי ההתחלה שאולי יוביל בהמשך הדרך לסטייה ממהלך העניינים המוכר לכיוון שלא ניתן כרגע לגילוי. עדין ניסתר מעינינו איך יגיע הצד השני לשולחן המו"מ – זו שאלה מסובכת שפתרונה איננו מצוי בידע הקיים – היא צריכה עוד להתחוור (to emerge).

כאמור, אי-אפשר לנבא, אבל אפשר לצפות על ההתהוות ולנסות לכוונן אותה באמצעות מאמצי השפעה מבוססי כוונה אסטרטגית ('שתי מדינות לשני עמים'), למשל ע"י ניסיון להיפתח מחדש לדיאלוג ולהקשבה.

פוסטים נוספים