"יהיה [ב]סדר", אי [של] ודאות ו"העיתוי לא היה בזמן הנכון"

אנחנו חיים במצב של אי-ודאות מתמשכת, מרובת הפתעות ושינויי מגמה תכופים.

אבל אנחנו רוצים ודאות כדי לסדר את חיינו, כדי להחזיר את תחושת השליטה, כדי להבנות את העתיד. בזמן האחרון ניראה שלצורך כך אנחנו מפעילים שלושה מנגנונים:

האחד, "יהיה בסדר"- הבנה בסיסית אישית שהיא גם חלק מהתרבות הישראלית שאנחנו בטוחים שבסוף יהיה בסדר – התקווה לסדר היא קיומית עבורנו.

השני, אנחנו מייצרים איים של ודאות – התוספת הקטנה של ה'של' מיוסדת על התקווה שבתוך כל הכאוס לפחות יש משהו ברור – אנחנו מקבעים חלק מהתופעות שניקרו בדרכנו כמוכרות, כידועות וכאלו שאפשר לבנות עליהן.

העיתוי שלא בזמנו (כפי שצוטט מהטויטר של בנימין נתניהו) – הוא אחת מהמהויות של הכאוס – אנחנו לא באמת יכולים לדעת לסנכרן את הפעילויות שלנו. אז אנחנו עושים דברים במועד שניראה לנו נכון, לפעמים זה מתאים לפעמים זה לא.

שלושת המנגנונים הללו (ורבים אחרים) משקפים את הפער בין המנגנונים הפנימיים שלנו לבין המציאות החיצונית. המנגנונים הללו בנויים על הציפיה והצורך בסדר. להלן נגיד משהו על שניהם:

למה אפשר לצפות?

גם הציפיה היא סוג של ניסיון הסדרה. אפשר לסווג את הציפיות שלנו לשני סוגים, האחת שמשהו ספציפי שאנחנו מצפים לו יתגשם; השנייה, לא חשוב מה אבל שמשהו יתבהר – משהו יתהווה ונוכל כבר לדעת.

השאיפה להסדרה ולבהירות מביאה גם לתופעה של בטחון יתר – אנחנו בטוחים לגבי משהו יותר ממה שאנחנו יכולים להיות בטוחים לגביו (בהינתן רמת הידיעה שלנו בנושא ורמת המידע שיש לנו). בטחון היתר הוא פעמים רבות מקור להחלטות מוטות (ולפעמים מוטעות) או לוויכוחים חסרי תוחלת (אם לא מוכנים להודות ברמת [אי] הידיעה ולשתף במידע שעליו נסמכים).

צורך בסדר וצורך בתבניות

המח שלנו היא מכשיר לבניית תבניות - הוא רואה תבניות גם המקומות שהן אינן (apophenia) – יש הטוענים שלראות תבניות במקום שאינן הוא מחיר שראוי לשלם (מבחינה אבולוציונית) כדי לזהות תבניות במקומות שהן ישנן (אם אתה שומע רעש ביער וחושב שזו שאגת טורף אתה תברח ואם תגלה בדיעבד שזה היה משב רוח לא הפסדת הרבה (קצת עייפות...) מול הסיכון שלא ברחת מהטורף. גם התופעה של קישור מדומיין (מיתאם) בין משתנים \ גורמים לתופעה הוא הרבה פעמים מוטעה כמו גם אשליית השליטה - אני שולט בתופעות שהן למעשה מקריות (אנשים מאמינים שבחירת מספרים ללוטו מבטיחה יותר סיכוי לזכייה מאשר הגרלה אקראית של מספרים). אשליית השליטה היא אחת מהאנרגיות המפעילות אותנו במצבים כאוטיים.

אם כך,

מיהם האנשים ומהם המצבים שבהם אי-ודאות היא מציאות אפשרית שאיננה מבקשת הסדרה? איך אנחנו יכולים ומתי זה נכון לשהות באי-ידיעה מספיק זמן כדי לתת למציאות המתהווה לחשוף את עצמה?

במצב של 'על סף הכאוס' אנחנו רוצים קצת איים של ודאות, קצת בטחון שבסוף יהיה בסדר, וקצת שליטה בתזמון של ההחלטות שלנו – אבל בואו נזכור שזה צורך שלנו, לא משהו שמתאים למציאות המתהווה.

המלצה

התופעות של בטחון יתר, צורך בסדר ונטייה לבניית תבניות מקטינים את האפקטיביות שלנו בימים של 'על סף כאוס' לכן, בתקופה כאוטית כדאי מאד להיעטף באנשים שהם בעלי צורך סדר נמוך, אנשים שמסתדרים ללא שגרות, שלא פריקים לניקיון, לא פרפקציוניסטים, שחיים טוב עם חרדות, שאין להם צורך שליטה, שמרגישים נוח במציאות לא ברורה שמשתנה כל הזמן, שלא מחפשים סימטריה. אם סביבך יהיו יותר אנשים שחיים טוב ב'בלאגן' – אולי גם אתה תרגיש יותר נוח עם המציאות הכאוטית. תכונות האופי הללו לא מתפלגות שווה אצל כולם.

פוסטים נוספים על חיים על סף הכאוס ניתן למצוא ב www.upgrade.co.il\blog