top of page

על ההבדלים בין 'לא ניתן לדעת' ל'לא ניתן לדמיין', או: איך אפשר לדמיין משהו שאי-אפשר לדמיין?

השבת של השבעה באוקטובר מעלה כל מיני היבטים של חשיבה רציונלית וקבלת החלטות על בסיס מידע מעורפל. אחת השאלות שעולות ממנה היא איך \ מתי פועלים על בסיס התראות חלשות – שחולשתן נמדדת על בסיס אי-התאמתן לתפיסה מובילה קיימת ('קונספציה').

כמה שהדיון הזה חשוב בעיניי הוא לא הכי חשוב.

דיון חשוב יותר הוא סביב השאלה של היכולת לדמיין: איך אפשר להיערך לאירוע שלא ניתן לדמין אותו.

סנואדן (Snowden) מציע אבחנות מעניינות בקשר לכך המוצגות להלן באמצעות טבלה שנלקחה מהבלוג שלו https://thecynefin.co/decision-support-in-context. [אל תדאגו לא אסביר את כולה כאן...]




כפי שניראה בה, הפינה הימנית העליונה (המסומנת בירוק) מאופיינת ע"י שני מאפיינים: אי-היכולת לדעת ואי- היכולת לדמיין. יתרת החלק העליון של הטבלה (המסומן בכתום) מאופיין ע"י מצבים שבהם מקבל ההחלטות יכול להיות מודע אליהם אבל בארגון הם בלתי ניתנים לידיעה. המציאות על קו הגבול עם רצועת עזה נתפסת ע"י המבקרים את כוחות הבטחון על בסיס התובנה שניתן היה לדעת ולכן מי שלא ידע פעל בצורה לקויה. לקויה משום שמקבל ההחלטות [שנמצא במצבים של ידיעה או אי-ידיעה] יכול להפעיל כלים ושיטות שיאפשרו לארגון לגלות את מה שאפשר לדעת. זהו תפקידם של חיל המודיעין ושל השב"כ לדעת. ואם לא ידוע, ראשיים היו אמורים להפעילם כדי שיגלו את כל מה שניתן היה לדעת. הרעיון של 'חוסן' מיועד לאזור הזה: יכולת תגובה מהירה, יכולת התאוששות מהירה כאשר מתרחשת מציאות שלא הייתה ידועה מראש. בבסיס רעיון החוסן מונחת כנראה ההנחה שאפשר לתאר מצבים של אי-ודאות ולבנות מנגנוני היערכות שיתופעלו כאשר יתברר שמשהו שאל נערכת אליו מתרחש (תרגול מראש של מצבים, משאבים שנאגרו מראש, שמירה על רציפות תפקודית, התגברות על נקודות כשל תפקודיות וכד').

[מי מביינינו שרואה כאן איזכר של 'חלון גו'-הרי', צריך לשים לב שאצלם לא היה איזכור של הרעיון שיש דברים שאי-אפשר לדעת אותם ובוודאי שאי-אפשר לדמיין אותם].


לעומת זאת, האפשרות שלא ניתן היה לדמיין את מה שקרה נמצאת בדיווחים של הרבה מאד ממקבלי ההחלטות – בעיקר אלו שתיסרטו מצבים לצורך הערכות ותירגול כוחות בתהליכי בניין הכוח (המקסימום שחשבו עליו הוא 3-4 נקודות חדירה בגדר ו 2-4 ישובים מותקפים בו זמנית עם כמה עשרות מחבלים בסה"כ). אף אחד לא היה יכול לדמיין פשיטה בהיקפים כל-כך גדולים. הפתעה כזאת משמעותה כאוס בתגובה הראשונית – כנראה שאין דרך אחרת.


אי- היכולת לדמיין היא אם-כן גם תופעה עימה צריך להתמודד ולא רק עם התופעה של חוסר ידיעה.


האם אפשר להתכונן למשהו שאי- אפשר לדמיין אותו?

סנואדן מציע מעט מאד לגבי העשייה האפשרית במציאות כזאת: אתה צריך 'לחשוב מחדש' ולפעול 'בצורה חדשה' כדי להבין מחדש את הבעיה שאתה ניצב בפניה.

מבחינה זאת, מערכת הבטחון עשתה נכון שלקחה את הזמן כדי להתבונן מחדש, להבין מחדש, לתכנן מחדש

ולצאת לפעולה אחרת.


שוב, אם אי-אפשר לדמיין, איך מתכוננים?

הדרך שאני מצאתי היא להסתכל אחורה על אופנים שבהם ארגונים וקהילות התמודדו עם תופעות שלא היה ניתן לדמיין (כמו אסונות רבי היקף מסוגים שנים) ולהכין את הפוטנציאל שיאפשר לדברים הללו לקרות כאשר הבלתי ניתן לדמיין קורה (וחלק מזה ראינו בשבועות האחרונים גם אצלנו):

מנהיגות: יהיו כאלו ש'יתפסו מנהיגות' ויפעלו על בסיס היכולות והמידע החלקי שיהיה להם.

רשתות תקשורת: קשרים בין אנשים ותקשורת מהירה יעזרו למקד מאמצים בצורה יעיליה.

קהילתיות: אחריות הדדית ומנגנוני ניהול עצמאיים מבוססי יוזמה מקומית

מוסדות רשמיים, תשתיות ומשאבים: יבואו לידי ביטוי רק מאוחר יותר (מידי?)

עזרה עצמית: השענות של כל יחיד על עצמו ועל הסיוע שהוא יכול לקבל ממקורביו, וקרוביו

מה עוד?


אנשים, קהילות וארגונים שיבססו תשתיות המאפשרות את ארבעת הדברים כשגרת חיים רגילה יתמודדו יותר טוב עם הבלתי ניתן לדמיין.

אבל, כל הרעיונות הללו מצביעים על פעולות אפשריות כאשר משהו שלא ניתן היה לדמיין כבר קרה.

הם לא מפתחים את היכולת לדמיין משהו שאי-אפשר לדמיין.

ולכן, נשארת השאלה – האם אפשר היה לדמיין את מה שקרה?

אשמח לפתוח דיון על השאלה איך מפתחים את הדמיון למקומות שאי-אפשר לדמיין?

Commentaires


bottom of page