המחאה כשינוי פרדיגמה:

או, דפני את צודקת – טרכטנברג מייצג את העולם הישן

התארגנות חברתית שבה שותפים 7 מיליון איש לא יכולה לשרוד במצב כאוטי. לכן היא מייצרת לעצמה מנגנוני התארגנות. מנגנוני ההתארגנות של מדינת ישראל מבוססים על צורת החשיבה של מקימיה בשנות הארבעים של המאה הקודמת, אבל כוללים שינויים דרמטיים שחלו משנות ה -80 ואילך - מעבר מפרדיגמה סוציאל דמוקרטית לפרדיגמה קפיטליסטית.

תיאוריות של כאוס ומורכבות מלמדות אותנו שפרדיגמה הינה מוסכמה לגבי צורת חשיבה והתנהגות מקובלת, מוסכמה לא מדוברת, שמבוססת על עבר משותף, שפעלה עד עכשיו באפקטיביות ולכן מחזקת את עצמה – גם כאשר העולם מסביב משתנה והיא כבר למעשה לא יעילה יותר. בקונטקסט הישראלי הפרדיגמה הקפיטליסטית היא מאצ'ואיסטית, מבוססת על שלטון שנבנה בעבר על גנרלים (ולא השתנה מאז) ולכן מקדש את הכוחנות, ההתנצחות, הויכוח וההדרה (מי שלא איתי לא צריך להקשיב לו ולא צריך לכלול אותו ב"אנחנו" שאני שייך אליו). הקפיטליזם הישראלי הוא קפיטליזם מפלג, מקצין פערים, מרחיק. כמובן, מנגנוני הניהול של המדינה מקדמים את האידיאולוגיה הזאת באופן גלוי וסמוי. שיטת הועדות היא אחד מהביטויים של הקפיטליזם המפלג – וועדת טרכטנברג היא לא יוצא מן הכלל (אולי עדיין... ראוי לתת לה צ'אנס?).

אפשר לזהות את הפרדיגמה השלטת בהוויה השלטונית הישראלית כפרדיגמה "גברית".

אפשר לעומתה לראות את הפרדיגמה של המחאה כפרדיגמה "נשית". הפרדיגמה הנשית הזאת מאופיינת בכמה היבטים שונים באופן מהותי. היא מקרבת ולא מפלגת; היא רכה ולא כוחנית; היא מחברת רחוקים ולא מרחיקה קרובים; היא משוחחת , לא מתנצחת. ברור שהשתתפות בתהליך הועדות הטרכטנבריות היא עוד מאותו דבר: מאבק של מי בפנים ומי בחוץ: מי מוכלל ומי מודר; ממי ייקחו ולמי ייתנו. "העם דורש צדק חברתי" – העם דורש את הכללת כולם פנימה; זו פרדיגמה שלטונית אחרת: גם שלום וגם חברה; גם פריפריה וגם מרכז; גם דתיים וגם חילונים; גם מעמד ביניים וגם מעמד העובדים; ברור שישנו כאן מאבק בין פרדיגמות לכן, שאלה מעניינת היא: איך גורמים לפרדיגמה חדשה להשתלט במקום שפרדיגמה קיימת שולטת? תיאוריות הכאוס והמורכבות לא מציעות רעיונות של מהפכה אבל כן מציעות רעיונות של הרחבת האי- סדר במקום שבו הסדר הקיים כבר לא אפקטיבי. ללכת לקצה הכאוס הוא רעיון מרכזי – ככל שיש ערעור של הקיים כן יש סיכוי של היווצרות החדש. תיאוריות אלו מציעות כמה כיווני פעולה:

• להוסיף עוד גורמים פעילים

• להוסיף עוד סוגיות שעוסקים בהם

• להוסיף עוד ערוצי תקשור בין המשתתפים

מה יכולים לעשות אלו שמבינים כי הפרדיגמה כבר לא פועלת?

כדי שהפרדיגמה חדשה תשתלט – צריכים יותר מערערים על הקיים. לכן, צריכים לדחוף עוד את המחאה לפני שמתכנסים לאמירות סדורות (מסמכים). עכשיו יותר חשוב שיצאו מיליון איש לרחובות מאשר לנסח מסמך דרישות חכם. ככל שיותר אנשים ילכו לכיוון קצה הכאוס ייווצר יותר סיכוי לשינוי פרדיגמה; אולי אפילו – עצם ההשתתפות בניסוח המסמך הוא מוקדם מידי כי הוא מפריע למאמץ של ההליכה לקצה הכאוס (מסמך הוא סדר!).

הערעור על הקיים יוסיף סוגיות שעדיין לא צפו ולא הגיעו לתודעת הציבור. לכן, יותר חשוב עכשיו להוסיף סוגיות לאג'נדה מאשר לסגור את רשימת הדרישות.

ולבסוף, לאפשר לאנשים להיפגש ולשוחח, לפתוח עוד ערוצי תקשורת, לצאת מה-פייסבוק: לצרף אנשים שלא "מקושרים", לאפשר צורות השתתפות נוספות – לא רק הפגנות; לא רק אהלים; הלחץ למסמך הוא לחץ של הפרדיגמה הישנה

הלחץ להפגנות הוא מאמץ להרחיב את השונות ולהרחיב את העוצמה של הכיוון החדש.

לכן,

עיזבו את המסמכים וצאו לרחובות (או שתמצאו לכם דרך אחרת להשתתף).