למה לא יכולנו להיערך ל'אינטיפדת הסכינים'?

February 1, 2016

החרפה (scalability and escalation) על סף הכאוס או מדוע לא נוכל לצפות את ההתפוצצות הבאה גם אם אנחנו יודעים כי בא תבוא?

 

  

 

התפוצצות, שבראיה של ארגונים ותהליכים חברתיים היא תפנית מהפכנית, מבוססת על שלושה תהליכים שונים: יסודות נפיצים, תהליכים נפיצים וזיק שגורם להתפוצצות. תיאוריות של כאוס ומורכבות תומכות ברעיון שאף פעם לא נדע מהו הזיק שיניע את השינוי המהפכני (תאונת דרכים בדרך לאינטיפדה הראשונה או אוהל של בחורה צעירה שנזרקה מדירתה השכורה במחאת 2011 בשדרות רוטשליד) גם אם נדע לזהות את מצבי היסוד ואת התהליכים הבסיסיים. לדוגמא,

קונפליקט בסיסי קיים: דתי, גיאוגרפי, היסטורי;

תהליכים נפיצים: כלכליים, דמוגרפיים, שלטוניים;

התפוצצות  ע"י זיק אקראי: מרד הסכינים;

 

הקושי לזהות תהליכי אינקובציה ואירועים תחיליים \ ממריצים קטנים (tiny initiating events TIE's הוא גם אובייקטיבי אבל גם בגלל הנטיה של מנהיגים לא לשים לב באופן אקטיבי (smoldering) לאירועים מרמזים:

Incubation events: אירועים שקשה לראות את הקשר ביניהם ואשר ניתן רק בדיעבד לשייך אותם לתהליך שהוביל להתפוצצות (לדוגמא, סימנים מעידים להתקפת ה – 11 בספטמבר בארה"ב שהיו בידי ה-FBI  אך לא תורגמו להתרעה).

 

Smouldering[1] events: סדרה של אירועים קטנים שבמצטבר מסמנים כיוון אך אינם מייצרים מספיק תשומת לב ופעולות בלימה בגלל תפיסות -עולם והנחות יסוד שגויות של מנהלים.

כמה המחשות של הרעיון:

סיפור פרוץ האינטיפדה הראשונה: סמנים מעידים לחוסר שקט חברתי עממי היו לעיני המסתכלים, אבל אף אחד לא רצה להבין את הרמז. הזיק הוא השמועה שתאונת דרכים 'רגילה' היא בעצם ביטוי של תכנית לשנות את המציאות ביחסי ישראל- פלסטינים ברצועה. אף לאחר פרוץ המהומות הראשונות השלטון לא יכול היה להאמין שמדובר בהתפרצות חברתית כללית (גם מארגני ההפגנות הראשוניים לא ידעו זאת...)

השמועה הוא אלמנט של פסיכולוגית המונים. המחקר המעניין הוא על התפרצות של מהפכות חברתיות – מחקר שקיים כבר כיום. המחקר מראה שאפשר לזהות את התהליכים המרכזיים שעשויים לסמן את ההתפוצצות אך לא ניתן לאפיין את אופייה ואת עיתויה. פעמים רבות הזיק הוא פעולה פשוטה של יחיד שמדגימה אפשרות פשוטה לשימוש המוני. לדוגמא, אינטיפדת הסכינים – התהליכים החברתיים שהובילו אליה היו ידועים ומנותחים ע"י גופי השלטון והמודיעין אולם אופייה (הסכינאות של ילדים) ועיתויה לא היו אפשריים לניבוי ולכן להיערכות. השאלה המעניינת כאן היא למה גם לאחר חצי שנה עדיין אי- אפשר להבין את מאפנייה או לבחור את התגובה הרלוונטית (הכלה). התשובה לכך קשורה בקושי לשנות את הפרדיגמה – את המשקפיים באמצעותם קוראים את המציאות.

 

נפילת הכלכלה העולמית ב – 2008: סימנים מעידים כללו תהליכים כלכליים ופיננסיים גלויים לעין. כל-כך גלויים לעין עד כדי שהיו כאלו שיכלו לנצל אותם לטובתם. השלטון לא הבין מה קורה עד שהיה כבר בתוך המשבר. הזיק שהקפיץ היה תחילתו של משבר המשכנתאות – אך במקרה הזה אפשר היה לנחש שזה מה שיהווה את הזיק המפעיל. גם כאן, הויכוחים על הסיבות ולכן על הכלים שצריך לנקוט (למשל לבטל 'בנקים גדולים מידי בכדי ליפול' נשארים במסגרת המאבק בין התאוריות הכלכליות המובילות (הקיינסיאנית אל מול הניאו-ליברליזם). הקושי של מייצגי פרדיגמות חדשות  להפוך למובילות השיח החברתי מדגימות את הקושי לשינוי פרדיגמטי. הדוגמא המעניינת כאן היא באשר לתפקידי הבורסה בכלכלה העולמית. על אף שידוע כבר עשרות שנים שהבורסה מנותקת מהכלכלה הראלית (כבר לא עושה כתפקיד עיקרי את התיווך בין המפעלים הייצרניים לבעלי הכספים, אלא עוסקת בהמרות של כספים בלבד) עדיין לא מקבלים את התפיסה שהבורסה היא לא רק תוצאה או ייצוג של המצב הכלכלי אלא משפיעה על תחושת העושר של האנשים ובכך משפיעה על הצריכה שלהם. כלומר מערכת היחסים בין המציאות לבין הבורסה הפכה להיות דו כיוונית (הבורסה משפיעה על הכלכלכה שבחזרה משפיעה על הבורסה וחוזר חלילה) ולכן לא ליניארית. הקושי לאמץ שינוי פרדיגמטי הוא בעיקרו פסיכולוגי

(ראה למשל מחקריו של פרופ' רוג'ר פארמר).

 

החלק הפסיכולוגי: תחושת העושר שהחלה להיפגע כתהליך מניע של המשבר. שאלות כמו איך נבניית תחושת העושר? מה משפיע על תנודות בה ואיך היא מתרסקת? כמה זמן לוקח מאז שהבורסה נופלת עד שאנשים משנים את מודל ההתנהגות הצרכנית שלהם לעומת מהירות השינוי כאשר הבורסה עולה? מהו אפקט העושר המדומה? מה הקשר בין עושר לאושר? האם יש הבדל והשפעות שונות של תחושת עושר הנגרמת משינוי ערך של נכסים קבועים (דירות) לעומת שינוי ערך של כספים מושקעים בבורסה וכל זה לעומת תחושת הבטחון הכלכלי לאורך זמן? קיים עושר של מחקרים כלכליים – פסיכולוגיים על שאלות מסוג הללו (שחלקם מבלבלים) אולם ההשפעות שלהם על מקבלי ההחלטות עדיין רחוקות ממיצוי (ראה למשל דו"ח מחקר מטעם הבנק האירופאי המרכזי משנת 2015).

 

Luc Arrondel, Pierre Lamarche and Frédérique Savignac (2015): "Wealth effects on consumption across the wealth distribution: empirical evidence".  European Central Bank (ECB) working paper no. 1817

 

מה אפשר לעשות?

תאוריות של כאוס ומורכבות אינן מזמינות את המחזיקים בהם לנבא ולכן מקשות על מי שרוצה לגזור מהן מעשים משני מציאות. למרות זאת, זיהוי התהליכים הבסיסיים והיסודות הנפיצים הוא אפשרי וקרה ברוב המקרים שבהם חלה התפוצצות. הדרך למנוע התפוצצות הינה לכן, קודם כל להאמין שהעולם מורכב מידי בכדי להתנהג באופן ליניארי ושמשך ההתרחשויות עד נקודת זמן מסויימת איננו קשור או מנבא את המהירות שבה שינוי מתפתח. באותה מידה, עצם התובנה שאין קשר בין עוצמת האירוע לבין מידת האפקט שלו (אירוע שולי מתפתח לדרמה חברתית כמו אדם אחד ששורף את עצמו ברחוב בתוניס ומניע את ה'אביב הערבי') עשוי לגרום לאנשים להסתכל באמון רב יותר על התהליכים הנפיצים ולעשות משהו כדי שהתשתית הנפיצה תפסיק להיות כזאת. במקרים רבים את הקונפליקט הבסיסי אי אפשר לשנות או שתהליך השינוי בו הוא ארוך מאד מאד (למשל, הקונפליקט בין הפרוטסטנטים לקתולים בצפון אירלנד). מנקודת מבט ארוכת טווח יותר אפשר לראות כי התפרצויות קטנות מרחיקות את ההופעה של התפרצות גדולה (דוגמת רעידות אדמה, שריפות יער, מלחמות מקומיות, ירידות בבורסה). החלק האופטימי הוא שאם רוצים, אפשר לזהות את האירועים הממריצים הקטנים.

 

אולי בכל זאת עדיפים לנו מבצעים קטנים ברצועה על מלחמה גדולה בצפון.

 

 

 

[1]  התרגום המילולי, 'בעירה בסתר' משקף את רעיון של התרחשויות חבויות מן העין בעלות פוטנציאל הרסני.

Please reload

Please reload

פוסטים נוספים