בטחון אישי מול חופש וליבראליות – האם זה פרדוקס?

נוח הררי טוען כי הפגיעה העיקרית של טרור היא לא מהנזק הישיר שהוא גורם אלא מהשינויים שהוא מחולל בצורת החיים של הרוב. הטרור מקל על זרמים פחות ליברלים בחברה לחזק את השפעתם על מציאות החיים של הכלל הרבה מעבר למתחייב מהמחיר האמיתי של הפגיעה.

האם זוהי בטן רכה של החברה המערבית? האם אלו שני צדדים של אותה מטבע? האם זו ניגודיות פתירה?

התפיסה הישראלית אומרת כי כדי לקיים חיים מתקבלים על בדעת בסביבה רוויית איום בטחוני יש לוותר על מרכיבים ליברליים ודמוקרטיים וטוב יעשו מדינות המערב אם יאמצו גישה זאת מהר ככל האפשר. הדוגמא הישראלית 'מוכיחה' שזה כדאי וכי המחיר החברתי לא בלתי ניתן להכלה.

אפשר לטעון מול הטיעון הזה כי החברה הישראלית היא כמו קרפדה בסיר חימום. בגלל שהחימום איטי חום הגוף של הקרפדה מתאים את עצמו כל הזמן לחום המים ולכן היא איננה קופצת החוצה – עד שהיא מבושלת היטב. האם זה מה שמחכה גם לחברה הישראלית?

המקבילה הארגונית היא סוג התגובה הפבלובית לתקלה בביצוע. תהליך הפקת הלקחים על הסיבה לתקלה עובר דרך אחת משתי חלופות – חריגה מנוהל שמביאה להאשמה ולהענשה, או מציאת 'חור' בנוהל המצדיקה תוספת סעיף. כך הופך ספר הנהלים של הארגון לחסם המרכזי להצלחה עיסקית (זוכרים מה זה 'שביתה איטלקית'? עבודה לפי הספר).

מתי מקרי קיצון צריכים להשפיע על הנורמה? איך מחשבים את פונקציית התועלת של פגיעה מקומית קשה מול שינוי קל בזרימת החיים של הכלל ?

ההנחה שהשינוי הקל בזרימת החיים של הכלל יקטין את האירועים המקומיים הקשים איננה מוכחת ולא חוזרת על עצמה במקרים רבים. ומכאן שרבים מהפתרונות האנטי-דמוקרטיים אינם יעילים. אולם, הממשלות איננן יכולות להיראות כחסרות מעש או כנכשלות בפתרון בעיית הבטחון האישי – הרי בגלל זה הקמנו מדינות וויתרנו על הכלים העצמאיים שלנו לשמור על בטחוננו האישי לטובת הגופים הממשלתיים (משטרה וצבא).

האם הפתרון המדינתי שהיה מתאים בשתי המאות האחרונות הגיע למיצויו? שהמדינה היא לא כלי יעיל להתמודד עם המציאות החדשה – הנוצרת ע"י גופים לא מדינתיים. ואם לא, מהו הפתרון החליפי שישמור על שגרת חיים כפי שאנחנו רוצים לעצמנו? היש כזה?

למצבים דואליים ופרדוקסליים יש כמה סוגי פתרונות:

התעלמות: חוסר מוכנות לראות שהמציאות התחדשה ושהיא מכילה יחד עם הצד האחד – החופש, גם את הצד השני- הפגיעות. זה אלוי מה שקורה לאירופאיים עד לאחרונה?

בחירת צד: ראיית המציאות כדילמה בעלת שני צדדים שליליים (קבלת טרור או פגיעה בחופש) ובחירה באחד מהם. ניראה שזה מה שהישראליות עושה.

פרדוקסליות – הבנה כי שני הדברים חיים ביחד, משלימים אחד את השני ואף מחזקים אחד את השני – דבר המחייב פתרון ממדרגה אחרת (ממעלה שנייה). ככל שאנחנו מאשימים את המוסלמים בטרור ומבודדים אותם כך אנחנו מחזקים את הכוחות של הפיצול והשנאה בקרבם.

מהי סיבת השורש לטרור?

במרחב הישראלי חשבנו שמדובר על סיכסוך טריטוריאלי ולא הבנו שככל שנתחזק אותו ללא בחירה (כפרדוקס) כך הוא יתפתח לקונפליקט דתי (דילמה). פרדוקס הוא מצב שמכיל הבנה של תנועתיות בלתי צפוייה בין ההפכים המשלימים, דילמה נפתרת ע"י בחירת צד. בעיה היא שמה שמנהל את השחקנים בשדה הגלובאלי הוא מודל תורת המשחקים שביסודה ישנה ההנחה של חוסר תקשורת בין השחקנים. אבל בזירה הבין לאומית אפשרית תקשורת ואפשר לפתח יחסים. תיאוריית הרשתות מראה כי יותר חשוב לפתח יחסים (relating) מאשר לטפח את השחקנים עצמם (agents). לפי התיאוריה הזאת, זה שנעזור למדינה הפלסטינאית להתחזק (כלכלית) ישפיע פחות מאשר עם נעשה מאמץ להתייחס אליה (ראה לדוגמא את מכתבו של שר הכלכלה הפלסטינאי לשר האוצר הישראלי לאחר פגישתם בפבר' 2016).