האם הטכנולוגיה מקדמת או מעכבת קהילתיות?
לרוב אנחנו רואים את הטכנולוגיה כמקור לחדשנות שמשפרת את חיינו – במובן הרחב של המילה. מאז המצאת הגלגל, המדע והטכנולגיה מספקות פלטפורמות שניתן להשתמש בהם לחיים טובים יותר (ולפעמים גם להיפך).
אבל יש מאפיין אחד שחוזר על עצמו בכל השיפורים הטכנולוגים של הדורות האחרונים: טכנולוגיות חדשות מנתקות אותנו מהמקור הקהילתי שלנו.
נשמע נוגד את ההיגיון?
מקובל על חוקרי הטבע והסוציולוגיה שהאדם הוא חייה חברתית שקשה לה לשרוד בבדידות. בעבר, הטכנולגיה החדשנית תרמה ליותר חיבוריות בין אנשים: הגלגל, הרככת המטוס והטלפון איפשרו ליותר אנשים להיפגש אחד עם השני מעבר לפערי מקום, מרחק, וזמן. אותן טכנולוגיות איפשרו גם את האיזון מול הלחץ החברתי ע"י יכולת להתנתק, להתרחק, להתבודד.
לאחרונה אנחנו רואים יותר תרומה לניתוק חברתי מאשר למפגש פיזי: הטלפון הסוללרי הנייד, האינטרנט, זרימת הוידאו (streaming) מקלים על תחושת ההתקשרות הוירטואלית על חשבון הצורך במפגש פנים-אל-פנים. הקישור הוירטואלי הפך לברירת המחדל בעוד המפגש הפיזי הוא הפתרון רק להכרח (למה לבלות בפקקי תנועה או לסבול בטיסה אם אפשר לשוחח ב- WhatsApp?)
אם בעבר ברירת המחדל הייתה מפגש (ובישראל אצל רבים זה עדיין כך, כי ישראל קטנה) היום ברירת המחדל היא שיחת ועידה. רבות הן חברות הטכנולוגיה המיעדות עצמן לספק פתרון קישור (connecting) על חשבון פתרונות של מפגש פנים-אל פנים.
מה שמביא אותנו לשאלה מה זאת קהילה ומה היא המהות של 'קהילה וירטואלית'?
על פי ההגדרות המקובלות לקהילה, המושג כולל קירבה פיזית, ערכית ורוחנית, תקשורת אינטנסיבית ושותפות באינטרסים.
מה מכל זה נותנות רשתות חברתיות? רק את האפשרות להיות בקשר.
בעיקרון, רשתות חברתיות הן פלטפורמה לקישור – לא לקהילתיות. במשמעות האמיתית של קהילה – רשתות חברתיות הן מטאפורה מטעה, הן ממעטות לספק את הצורך האנושי לקירבה ואף להיפך – הן מיתרות אותו. רשתות חברתיות הופכות את האדם לבודד ואף לכזה שעשוי להתנתק פסיכולוגית ורוחנות מהמקור החברתי-להקתי של האדם (לא צריך לצאת מהבית כדי לקנות, כדי לשמוע מוסיקה, כדי לאסוף מידע, כדי לחוש מה קורה בחוץ).
הטכנולוגיה מתחילה להיות פוטנציאל לשינוי טבע האדם מחיית עדר לחייה בודדה. תחושת השייכות לקהילה מתחילה להישחק יחד עם העדפת האינטרס האישי, העדפת הצמיחה האישית והעדפת הערך לעצמי על הערך לחברה.
נכון, ישנן מגמות של מפגשים פיזיים שעדיין קיימות (מיטאפים, כנסים,) אך החלק האינטראקטיבי שבהם הולך ומצטמצם – אנחנו באים לשמוע; אין בהם הזדמנויות מרובות לשיח. גם כשאנחנו הולכים לרקוד – אנחנו רוקדים לבד, אין כבר ריקודי מעגל...
האם אפשר לפתח פתרונות טכנולוגים שיגרמו לאנשים להיפגש יותר? לשוחח יותר? יותר להסתכל אחד על השני מקרוב ? להריח אחד את השני? להעדיף את המפגש הפיזי על זה הוירטואלי?
האם מישהו יהיה מוכן לשלם על פתרונות כאלו?
בהשראת פוסט של הנרי מינצברג (http://www.mintzberg.org/blog).