על סף הכאוס: ההזדמנות של המדע

מה יקרה עם מקומו של המדע בחיינו לאחר שנתגבר על מגפת הקורונה? לכאורה, מדע הרפואה קיבל בולטות בחיי הציבור בחודשים האחרונים. תיאוריות הדבקה ומושגים מתורת הסטטיסטיקה דוברו כל ערב בחדשות. האם המדע יהפוך לחלק מרכזי מתהליכי קבלת ההחלטות השלטוניות גם בעתיד?

אחד המאפיינים של שינוי הנגזרים מתאוריות של כאוס הן סוגיות הפיצול (bifurcation): ישנו מאבק בין סדר קיים לסדר אחר והמגפה מזמנת (ממבט היסטורי) נקודת פיצול. מאפייני הסדר הישן מוכרים ויש המנסים ליצור את התחושה כי התופעה של מגפת הקורונה איננה קשורה בסדר הזה. יש כאלו שחושבים שהיא כן קשורה וזוהי הזדמנות לחולל שינויים בסדר הישן. רוב הכותבים הפופולריים (בעיתונות הציבורית) מדברים על אופציה של סדר חדש אך מתעכבים מלאפיין אותו.

לעניינו של המדע, ישנם שני מאפיינים שאני מציע להסתכל עליהם: אחד, ההיסטוריה של העת האחרונה מאופיינת ע"י נסיגה במרכזיותו של המדע בעיניי מקבלי ההחלטות הפוליטיים – ואיתו התמעטות תקציבים והפחתת מעמדו של המדע כתומך בתהליכי קבלת החלטות; השני, הפיכתו של המדע לגלובלי - בתוך תחרות שתורמת ליצירת ידע חדש. אנחנו רואים יותר שיתופי פעולה בין מוסדות מחקר והוראה על פני הגלובוס ויותר מחקר אינטרדיסציפלינרי.

נקודת הפיצול שמזמנת המגפה העולמית מזמינה שינוי במעמדו של המדע: פתאום רואים שלחקר ההיסטוריה יכול להיות ערך מעשי ופתאום רואים ששיתופי פעולה בין מדינתיים אפשריים ויכולים להיות בעלי ערך. רואים גם ששיתופי פעולה בין מחקר בסיסי למחקר יישומי מביאים תועלת (לדוגמא, מכוני מחקר וסטרטאפים).

אחד הקשיים הוא שמחקר לא נותן תשובות חד- משמעיות ומאפשר פרשנויות מתחרות – הוא מקשה על הוכחת הנחיצות שבו בגלל מהותו ההסתברותית. הוא תורם לקבלת ההחלטות רק באופן חלקי. גם לא וודאי שתוצאות של מחקרים מדיסציפלינות שונות יביאו לתמימות דעים ביחס להחלטות שעומדות על הפרק (לדוגמא, מחקר רפואי מביא להמלצות שונות מאשר מחקר כלכלי בתקופת מגפה). אולם, חלק מהלמידה של הציבור מהמגפה - לאור מרכזיותם של אנשי מקצוע בתקשורת, עשוי להיות העצמת ההבנה של חשיבה הסתברותית ככלי בקבלת החלטות לאומיות ואישיות. המגפה שמה במרכז תשומת הלב ידע מדעי ספציפי (רפואה) אבל גם נותנת הזדמנות להכללה לגבי חשיבותו של מחקר מדעי בכללו לאור אי- הוודאויות לגבי האתגרים שהעולם יעמוד מולם בעתיד.

זו הזדמנות למדע לחזור למרכז הבימה ולקחת מחדש את מקומו כפתרון לבעיות שהאנושות מתמודדת איתן (משבר האקלים, אי-שוויון חברתי ודומיהן). הדרך לשם עוברת ככל הניראה בחיזוק של שתי מגמות:

· מנגנונים של שיתוף פעולה בהגדרת ובהעדפה של שאלות מחקר בראייה גלובאלית

· מנגנונים של שיתוף פעולה בבסיסי נתונים גלובאליים פתוחים לחוקרים מכל העולם ומכל הדיסציפלינות.

וכל זה מבלי לבטל ולדחוק הצידה את החופש המדעי.

הפרדוקס בין חופש מדעי לתכנון משותף יכול להיות מנוהל באמצעות חיזוק תהליכי היוועצות גלובליים של אנשי מדע ('פורום דאבוס למדע'?) והרחבה של קרנות מחקר רב-לאומיות. מתכונת פעולה כזאת יכולה להתארגן למשל בסוגיות שינוי אקלים והתחממות כדור ארץ והשלכותיהן (הסביבתיות, הבריאותיות, האורבניות והאחרות), בסוגיות של חלוקת העושר (וצמצום העוני), בואו נדמיין כנס אקדמאי רב-דיסציפלינארי ממוקד בבעיה חברתית בנוסף לכנסים המוכרים כיום (שהם חד-דיסציפלינאריים במהותם).

כמובן שלתהליך כזה ישי מחיר- יציאה ממגדל השן של המחקר המנותק מהחברה אל מעורבות חברתית מובהקת יותר של מוסדות אקדמיים. החוקרים של היום כבר מכונסים לתוך 'קורליסי מחקרי עליו התחייבו בעבר. אם נחכה עד שיקומו חוקרים חדשים שיכוונו את המחקר שלהם לשאלות של היום, נקבל תשובות מאוחר מידי. החוקרים המבוססים של היום מתבקשים לעדכן את כיווני המחקר שלהם בהתאמה לשאלות המחקריות האקטואליות תוך ויתור מסוים על עוגנים שכבר נוצרו (וגם לפתח שיטות חקר שמקצרות תהליכים מחקריים). זוהי דרישה לא מוגזמת מידי.

סוג שני של יציאה הוא מעורבות של אנשי מדע בתהליכים שלטוניים באמצעות השתתפות בפועל. כמו שישנה תנועה (לא מספיקה) הלוך וחזור של אנשים בין גופים עסקיים לגופי שלטון, כך יכולים להיות מעברים הלוך וחזור בין תפקידים שלטוניים לתפקידים אקדמיים. רואים כאלו לרוב בפסגה – אך לא מספיק בדרגי הביניים וגופי המטה שבהם נעשית עבודת הניתוח והחקר המהותית והמשמעותית. ראוי לשים לב גם לכך שבהתלבטויות שלטוניות רבות הידע הקיים מספק – הבעיה היא בכמות ואופני השימוש בו במסדרונות השלטון.

ועוד סוג של יציאה, כניסה למאבק במסדרונות השלטון לשימוש יותר מתוחכם בידע ומדע. מוסדות השלטון (בישראל ובכמה מדינות 'נאורות' אחרות) – בשל מאפיינים מוכרים שלהם (ממוקדות בטווח הקצר, התעלמות מידע והעמקה בו, קידום ללא הצטיינות, מעט יזמות ואומץ), לא יודעים ולא רוצים להשתמש בידע. לכן, צריך להיאבק כדי שזה יקרה. החזרתו של המדע לשימוש אפקטיבי בידי השלטון לא תתרחש כנראה ללא מאבק על ההגמוניה שלו מול ההתפרצות של הפסבדו-מדע (fake news), חיפוש הפופולריות קצרת המועד והשחיתות, וללא שאנשי האקדמיה עצמם יראו לשלטון וילמדו אותו איך להשתמש בהם ובידע שלהם באפקטיביות.

והיציאה האחרונה, יציאה אל הציבור. אם הציבור ידרוש מהשלטון להשתמש בצורה יותר אפקטיבית במדע זה ישפיע עליו בסופו של דבר. כאן מתבקשת מעורבות יזומה עם גופים שמשפיעים על מהלכים שלטוניים (גופים ציבוריים - אזרחיים, עמותת, קבוצות לובינג וכד') ואספקת ידע מדעי תומך לפעולתם. זה יכריח את גופי השלטון להעמיד ידע משלהם וכך ירבה הידע לטובת הציבור.

סביר להניח שמעורבות של אנשי מדע בתהליכים השלטוניים הן כחיצוניים והן כפנימיים תשפר את איכות השלטון לבלי הכר ואולי תהייה גם בלם לכמה תופעות שלטוניות שאנחנו משועים להיפטר מהן.