קפיטליזם, דיאלקטיקה והכאוס בבלפור*

אחד המאפיינים של ההפגנות בבלפור ובגשרים רבים ברחבי הארץ הוא מגוון הזרמים החברתיים, תחומי אי-הנחת, והמטרות של המשתתפים בהן. ריבוי המשתתפים וריבוי המגוון מרמז לכך שמשהו בסיסי לא עובד אך הזרמים הגלויים שלו לא מתכנסים עדיין למהלך לכיד. לא נוצרה עדיין שלמות תודעתית חדשה ומשותפת.

יתכן שזה נובע מפעלתנות עודפת וחשיבה לא מספיק עמוקה לצידה. הסגר יכול לספק הזדמנות לעצור רגע ולחשוב, לזהות מהם זרמי העומק, מה הפוטנציאל שגלום בהם ומהם הביטויים המעשיים שמתאפשרים ממנו (מימוש הפוטנציאל).

הפעלת טכניקות של חשיבה דיאלקטית יכולה לגלות טפח על לאן הקפיטליזם (כתפיסת עולם שולטת כלומר 'מושך' לפי תאוריית הכאוס) הוליך אותנו, לאן הוא עוד יוליך אותנו והאם ניתן לפתח אלטרנטיבה טובה יותר.

הבסיס של רעיון החשיבה הדיאלקטית הוא ההבנה שכל פעולה מייצרת באופן טבעי פעולה נוגדת לה ושכל תזוזה לכיוון מסוים תיצור מאמץ נגדי לפיצוי על התנועה הזאת. הפעולה והפעולה שכנגד מהווים מהות אחת שלמה. ברמה יחסית פשטנית אפשר לראות שהרעיון הקפיטליסטי, שבבסיסו תאווה לרווח, מייצר בהכרח תחרות בין השחקנים השונים (הרווח של הספק בא על חשבון הרווח של היצרן; הרווח של העובד יבוא על חשבון הרווח של המעסיק והרווח של המנצח יבוא על חשבונו של המפסיד). המאמץ להכות את המתחרים ולשמר את הרווחיות הופך כל פיתוח חדש למוצר זול (commodity). יש בכך עידוד לחדשנות מתמדת וחיפוש מתמיד אחר שווקים חדשים – שגוררים אחריהם סוגים חדשים של תחרות הסותרות את יצירת הרווח. המגמה ארוכת הטווח תהייה תמיד שאיפה לבלעדיות \ למונופול או הגעה למצבי משבר (הנגזר מאובדן הרווחיות) שמביאים גם לאבטלה. העדפת התחרות על שיתוף הפעולה היא אם-כן אבן יסוד מהותית בקיומה של חברה קפיטליסטית שתנוע ממשבר למשבר עד לאין-סוף. גם ניסיונות הטיפול בהקטנת הפערים החברתיים הוא תוצר דיאלקטי של הרחבתם – כלומר משמר או משפר במעט את המימוש של הרעיון הקפיטליסטי.

האם יכולה להתהוות תגובת נגד של שיתוף פעולה ואלטרואיזם כמנגנונים עיקריים להתקדמות, לצמיחה, לחדשנות ולערך לכולם? סימנים לכך מתרבים והולכים (כמו למשל תרבות השיתוף, תחבורה שיתופית ופיתוח משותף).

הקפיטליזם הוא גם המקור לניכור של אנשים ממקום עבודתם. בעבר, ככל שהארגונים התחזקו – ההיסטוריה מראה כי ועדי העובדים התחזקו במקביל. וככל שהללו התחזקו כך הועברה העבודה הפשוטה לארצות אחרות שבהן כוח אדם זול, ולפיתוח רובוטים להחלפתם – מה שיוצר עוד ניכור. אחת מתגובות הנגד של עסקים שרוצים לשמר עובדים הוא לפעול לחיזוק המחויבות \ מחוברות לארגון אבל כשרואים שזה לא עובד צצים רעיונות חדשים שמהותם היא מחויבות לאדם באשר הוא ולא כ'משאב אנושי' (שהיא התפיסה המובילה כיום את מחלקות משאבי האנוש בארגונים). וזהו רמז לכיוון אחר. כיום כבר ברור ש'היד הנעלמה' אינה ממלאת את תפקידה (כפי שחשב אדם סמית) כמובילה בהכרח לטובת הכלל. ה'מושך' (attractor) הקפיטליסטי[i] מזמין התפתחותו של אחר. יתכן מאד שאנחנו ב'נקודת פיצול' (bifurcation) שדורשת 'הרס יצירתי' ומצריכה התמודדות עם פרדוקסים שחוסמים את הדרך לעתיד חדש, שכמובן תתקל בהתנגדות מצד כוחות ה'סטאטוס-קוו'.

#ההפגנות בבלפור ובמקומות אחרים מונעות בין היתר מתוך התחושה שלא נוצרה עדיין תפיסה סדורה ולא נוצרו מנגנונים חברתיים ששמים את האדם והקהילה במרכז. האדם והקהילה התומכת בו כמטרת-העל של ההתארגנות האנושית עדיין לא רכשה את מקומה הראוי בקרב הפילוסופים, אנשי מדע המדינה ומדעי החברה, ראשי השלטון המקומי וראשי העמותות והגופים של החברה האזרחית.. האם נוכל לעבור מ'חוקי תחרות' לחוקי 'שיתוף פעולה'?

הנה רעיון למובילי ההפגנות – רעיון שונה במהותו ממה שניסו לממש מהפכני הקיץ של 2011. במקום לנסות להשפיע באופן מידי וישיר על הפוליטיקה ועל העסקים, בואו נייצר קודם כל תפיסה חדשה לגבי מערכת היחסים בין החברה האזרחית, בעלי העסקים והשלטון. בואו נחשוב מחדש על כללי המשחק. השיטה של מארקס הייתה, ועודנה רלוונטית, והיא כוללת חיפוש הסתירות והמתחים העיקריים המעצבים חברה נתונה, התחקות אחר השלכותיהם על המבנה והמנגנונים של החיים החברתיים, וכך לזהות את 'חוקי ההתפתחות' שלה. הזיהוי הזה של חוקי הבסיס מאפשר לפתח את השלב הבא שלה כיוון שכל שלב של התפתחות יוצר את התנאים לטרנספורמציה שלו עצמו. זה גם מסתדר עם תאוריית הכאוס שאחת מטענותיה היא ש'סדר מתחוור רק במבט לאחור'.

אימוץ הגישה הדיאלקטית יציע שהתפיסה החדשה צריכה להחיל את הפרדוקסים הבסיסיים (כמו למשל, גם תחרות וגם שיתוף פעולה; גם רווחיות וגם חלוקה מחדש של העושר; גם יחידניות וגם שבטיות; גם האדם כגורם ייצור וגם כעומד לעצמו; גם רציונליות וגם הטיות רגשיות) מתוך הבנה שלא מוכרחים לוותר על הערכים החיוביים לחברה שהקפיטליזם טרם עד כה. התפיסה צריכה להיות סביב הרעיון של האדם והקהילה במרכז (תפיסה שהיא ניגוד מהותי לפילוסופיה של הקפיטליזם על פי איין ראנד), והמאבק צריך להיות להפוך את התפיסה הזאת להגמונית וליצור עבורה מנגנונים לפעולה (חליפיים ל'יד הנעלמה', אך גם לא שליטה מרכזית). אם נצליח בכך נכריח את העסקים ואת השלטון לנטות יותר לטובת הטוב הכללי.

בהפגנות בבלפור מתהווה נקודת הפיצול, האם יכול להתפתח ממנה 'מושך' חדש?

פנטזיה?

*בהשראת פרק 8 בספרו של גארת מורגן, דמויים של ארגון: היגיון של שינוי: ארגונים כזרימה וכטרנספורמציה.

[i] 'מושך' או 'אטרקטור' הוא מושג מתאוריית הכאוס שמבטא את 'דפוס המשיכה' – הכיוון שאליו מתארגנת המציאות והמצב הסופי אליו היא מתקדמת. הדפוס הקפיטליסטי הוא המושך השולט כיום בחברה המערבית.