תכנון לחודשיים, תכנון לשנה, תכנון ל...
הוויכוח על טווח נכון לתקציב המדינה -למרות שקיבל לאחרונה גוון פוליטי ראוי גם לדיון ענייני.
במציאות כאוטית שאלת התכנון היא לא רק פילוסופית אלא גם מעשית – איך מנהלים ארגון כאשר קצב השינוי מהיר מקצב קבלת ההחלטות? מתי תכנון בכלל רלוונטי? במציאות כאוטית עצם הידיעה על הקשר בין עשייה מסוימת לתוצאה מסוימת היא מוגבלת ולכן תכנית תקציבית מסוימת לאו דווקא תימצא כמביאה לתוצאה מבוקשת. למעשה, במדינה, אנחנו נמצאים כיום במערבולת שאיננה מאפשרת תכנון – לא מבחינת זהות מקבלי ההחלטות, לא מבחינת קצב השינוי של הגורמים המשפיעים על התכנית, ולא מבחינת הבנתנו את הצרכים והרצונות ארוכי הטווח של האזרחים (שאותם השלטון אמור לשרת – רחמנא ליצלן).
לאחר הסכם אוסלו, בתחילת שנות התשעים עוד הייתי בשירות קבע באגף התכנון בצה"ל ושם כמובן עלתה שאלת ההשלכה של תהליך הסכמי עם הפלסטינים על צביונו ופניו של צהל העתידי. היו אז – וככל שאני יודע גם כיום, לפחות שלושה טווחי תכנון: טווח ארוך (10-15 ש') לפיתוח אמצעי לחימה, טווח בינוני לתכנית רב שנתית לבניין צהל ותכנית תקציבית לשנה הקרובה שמאפשרת ניהול שוטף. היה גם תהליך עדכון הדדי בין התכניות השונות.
שלושת טווחי התכנון מצריכים כמובן הערכות מצב מסוג שונה, צורת חשיבה אחרת והתייחסות לשאלות אחרות. היתרון של השילוב ביניהן הוא בכך שניתן ליצור המשכיות בניהול הצבא ולמזער בזבוז בזמני תכנון ובתשומת לב ניהולית מחד, ומאידך לאפשר גמישויות והסטות הנגזרות מהתפתחויות טכנולוגיות, שינויים בזירה ובאיומים והמבוססות על כוונה אסטרטגית ארוכת טווח, מוסכמת ומוכרת למפקדי הצבא ולמקבלי ההחלטות.
אם זה טוב לצבא זה בוודאי טוב למדינה.
תכנית עם אופק רחב שניתן לגזור ממנה תקציב שנתי המתעדכן כל שנה היא בהחלט יעד ראוי להעמיד בפני הפוליטיקאים.
בימיו של רענן דינור כמנכ"ל משרד ראש הממשלה (כשאולמרט עוד היה ראש ממשלה) נעשה ניסיון (שאני הייתי שותף לו) להפוך את מתכונת התכנון הממשלתית שעיקריה היו להקדים תכנון לתקצוב, לעצב שפה תכנונית משותפת למשרדי הממשלה, ולחזק את יכולות התכנון שלהם (על כך אפשר ללמוד ממדריך התכנון הממשלתי שהופק בשנת 2007: https://www.news1.co.il/uploadFiles/648052394390107.pdf
למרות שמאז ועד היום יוצא מידי שנה ספר תכנית שנתית של הממשלה הוא לא הפך להיות מנגנון אמיתי לתכנון ולבקרת ביצוע – לא כל שכן לבסס כוונות ארוכות טווח שמהן נגזרות תכניות שנתיות (ראה למשל ספר תכנית העבודה הממשלתית לשנת 2019: http://www.plans.gov.il/gov_Yearplan2019/gov_Yearplan2019.pdf.
מהו בכל זאת תכנון יעיל במצבים כאוטיים?
· ראשית, נדרש חזון מלהיב או לפחות כוונות אסטרטגיות שמימושן יביא להתקדמות במימוש החזון
· שנית לא לעשות אקסטרפולציות (לא לנסות לנבא) אלא להבנות מצבי עתיד אפשריים (המבוססים על רכיבי אי-וודאות עיקריים), מהם לגזור פעולות בעלות תוחלת גבוהה להשפיע ואותן לממש.
· שלישית, לנסות לגלות מגמות עומק (megatrends) ולזהות ביטויים מקדימים שלהם באופן שיאפשר להקדים היערכות.
· רביעית, לחזק תפיסת עולם, יכולות ומנגנונים של תגובה מהירה ואפקטיבית לשינויים – כיכולת ליבה שלטונית.
· ולבסוף, התקציב הוא נגזרת של התכנון (ולא להפך) וצריך להיות גמיש לשינויים.
תכנית תקציבית יכולה להיות כלי להסדרה במציאות כאוטית אבל באותה מידה היא יכולה להיות כלי שמקפיא גמישות ומעכב מענה לשינויים. כדאי להימנע מכך ואפשר להימנע מכך באמצעות כלים קיימים (למשל גישת beyond budgeting שמאפשרת תהליך התאמה של תקציבים לפעילויות שמתגלות כמביאות ערך והסטת תקציבים מפעילויות שמתגלות ככאלו שאינן מביאות ערך או שקצב ההבשלה שלהן איטי מהמתוכנן).
זה לא גדול עלינו.